בין פולין לעפרה

חזרנו מפולין. משלחת של כ-90 בנות לקראת י"ב חוותה שבוע של טלטלה והתרגשות, של כאב וגלות, של מציאות לא נתפסת ואכזריות. פגשנו את מכונת ההרג המשומנת המחסלת משפחות וקהילות בשיטתיות, ועקבנו מקרוב אחר השלבים השונים של השואה עד לדעיכתה בשנת 1945.

בשבוע זה, תפסו את ליבי כמה סיפורים קטנים, ואחד מהם הוא על אותם ארבעה קברים הנמצאים בבית הקברות היהודי בלודז'. ציפי, שמוליק, אברהם וחיליק היו ארבעת חברי תנועת 'בני עקיבא' שמיד עם תום השואה החלו להצמיח כוחות חיים חדשים בנוער שם, והתחילו לבנות תשתית לתנועת הנוער ולערכיה. ארבעת החברים הללו, היו שותפים בארגון ועידת בני עקיבא בפולין לאותם תשעה סניפים שצמחו שם לאחר השואה. ואז, ביום אחד, בלי התרעה מוקדמת, שנה לאחר סיום המלחמה, כשמסביב אווירה של זקיפות קומה והתעוררות חיים מחודשת, כשכבר אין גטאות, טלאי צהוב ומחנות השמדה, פולנים אנטישמיים, עצרו את המשאית שבה הם נסעו, ירו בהם והרגו אותם, ולנו לא נותר אלא לשיר בכאב ליד קברם: "יד אחים לכם שלוחה הנוער החביב".

הסיפור הזה היכה בי בעוצמה. אמרתי לעצמי: התרגלתי לשמוע על אימי השואה שהיו בסוף שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40, האוזן והלב 'התרגלו' לשמוע על אכזריות הנאצים ועוזריהם, אבל שנה אחרי שהכול נגמר - ממשיכים יהודים להירצח בכזו פשטות? אין לדבר סוף? זה טילטל אותי.

חיים במציאות של גאולה

עברו 75 שנה מאז, ובשעת בוקר מוקדמת, יומיים אחרי שחזרתי הביתה מפולין, התבשרנו על רציחתו של השכן שלנו, הבחור המתוק דביר שורק ז"ל. יד-רשעה עם לב אכזר בחרה להרוג אותו בגלל היותו יהודי. עלה המוות בחלוננו – ממש, מחלון ביתנו רואים אנו את בית משפחת שורק וההלוויה יצאה מהכביש המפריד בין הבתים שלנו. ברגעי ההמתנה להלוויה אמרתי לעצמי: מסתבר שלא תמו מערכת ההשמדה והאנטישמיות, ומכונות ההשמדה עובדות במרץ. ממשיכים לפגוע ביהודים בפולין ובארץ, ממשיכים לרצוח בנוער החביב. דביר מצטרף לציפי ולחיליק, לאברהם ולשמוליק. טלטלת אי-סיום השואה שליוותה אותי בלודז' שבפולין, הגיעה אליי לרחובות עפרה בהלוויה, ולשבילי גוש עציון שם בוצע הרצח.

ובכל זאת, קיים הבדל, חד ומהותי. תחושת חוסר האונים שליוותה אותי בכל המסע בפולין, ובעוצמות גדולות יותר את כל יהודי אירופה שלפני 70 ו-80 שנה, לא קיימת כאן בהיותנו בארץ. הכאב הוא עצום והמוות הוא מוות, אבל הידיעה שעשר דקות לאחר הדיווח על היעלמותו של דביר, הוקפצו כל כוחות הביטחון הגלויים, הסמויים והמיוחדים לחיפושים אחריו, יוצרת מציאות אחרת. הניסיון להחזיר שליטה, ההשקעה במציאת הרוצחים, הוודאות שהם ייתפסו וההבנה שבכל יום עסוקות יחידות שירות הביטחון הכללי בשירות עם ישראל במדינתנו בתפיסת רוצחים פוטנציאליים, כל אלה יוצרים את ההבדל בין הגלות לגאולה ובין אירופה לארץ ישראל.

שלא אובן לא נכון. הרצח של דביר היכה בי מאד כיהודי וכשכן. תמונות חייו מאז היותו תינוק, ילד ונער עד היותו בחור, צפות מול עיניי, מציפות בהן דמעות של זיכרון וחמלה רבה על רחלי ויואב הוריו, ומבקשות להעניק חום וחיבור, משענת ולב לנועה ולרות, אחיותיו, בוגרות האולפנה, ולכל אחיו ובני המשפחה היקרים, אבל במבט הכולל, היהודי והלאומי – מצאתי את עצמי במקום אחר.

העין שלציון צופיה - רואה כבר יותר ברור, והתקווה בת שנות האלפיים להיות עם חופשי בארצנו, מורגשת ומודגשת יותר. היכולת לקבור יהודי בהלוויה משפחתית וממלכתית, בהמון אדם המקיף את הקבר ועם דגלי ישראל, שונה מקברי האחים שעמדנו מעליהם ביער בחלמנו ומתיאורי המוות השונים במחנות ההשמדה. ואם כך במוות, על אחת כמה וכמה ביכולות החיים ובמילואם.

המעבר מהגלות לגאולה הוא לא חד אלא תהליכי. ולכן הבטחת השלום-עכשיו היא אשליה, כי דברים מתרחשים בהדרגה וקמעא קמעא. ובכל זאת, הבטחת הגאולה-עכשיו היא וודאית ומוחשית. בתהליך הגאולה עדיין האור והחושך משמשים בערבוביה ולכל עלייה ישנן גם ירידות, אך הביטחון והתוצאות, ההישגים והקוממיות - מצביעים על האור החדש שבציון ובנו - מאיר. הזכות לחיות במציאות גאולית כזו מזמינה אותנו ומאפשרת לנו לקחת את האידיאלים הגדולים של חברי בני עקיבא מפולין, את רוח התורה והעבודה, ולצרפם לתכונות המיוחדות של דביר - הקדושה והטהרה, האהבה והפשטות, התום, היצירה והרגישות, האחווה והמשפחתיות, כדי שנוכל להמשיך את שירת הנוער, שיר עתידנו - "הבה נפיץ את האור הגדול את אור התורה". לזכרם ולכבודם. ובשבילנו.

בטקס הסיום של המסע כשפגשנו את ההורים בירושלים, בתצפית על הר הבית, שרנו את אותו שיר ששרו מאות המלווים לפני ההלוויה - 'תיתן אחרית לעמך'. זעקנו בעיניים עצומות ובלב חנוק "תקומם קרן גדועה, תסיר חרפה מעיר ותנער זדים מזבולך...", ובמקביל, בוודאות, באמונה ובבהירות ביקשנו בקול גדול מכל הלב "תשיב מקדש לתוכנו, תמציא צדקה לעדתך, תודיע לכל אהבתך ותבוא במהרה לרחמנו". אמן.

אביה ששר הוא ראש אולפנת עפרה