עין צופיה - יותר מזה אנחנו לא צריכים

זהו. החגים כבר כאן.

אני לא מאמינה שהשנה הזאת עברה. שנה שהיה בה הכל, הרבה כאב, צער, שמחות, הצלחות, הפתעות, פריצות דרך, נחת, פחדים.

אבל בעיקר... בעיקר אני מרגישה שעשיתי חתיכת דרך בשנה הזאת.

אני חושבת שאפשר לומר שעד כה השנה הזאת היתה המשמעותית ביותר בכל חיי.

אולי זה הגיל (בכל זאת 41...), אולי אלו הדברים שקורים. בין כך ובין כך, אני מגיעה עם מטען של תפילות לראש השנה.

יש משהו בשלב הזה בחיים שהנה, סוף סוף אפשר ללכת לבית הכנסת, להתכנס פנימה ולעשות חשבון נפש עמוק, להגיש את כל מעללי השנה ולהודות ולהמליך ולהתחנן. עם כל הטוב היה גם קושי גדול, ובחייאת ריבונו של עולם, העמסת!

מכירים את זה שאתם מרגישים שדברים קורים ברצף גדול מדי? שאין לכם שנייה לנשום בין דבר לדבר?
אז זהו, ככה אני מרגישה כלפי השנה הזאת. כאילו שבטעות עליתי על ספינה, ספינה שנסחפה לסופה, ונפלטה לאי שלא היה בודד בכלל כי היו בו מלא אנשים שחשבו ששם ימצאו את השקט שלהם, ואז היה צונאמי שגלגל אותי לעולם הזוי בו הכל הפוך ועוד לא חזרתי לבית שלי, למקום שממנו יצאתי לפני שהכל התחיל.

 

זהירות, עוגה מנוולת

כשאני עושה סיכום שנה, אני לא יכולה להתעלם מהקשיים ובא לי לשחרר אותם החוצה כדי שאוכל לפשוט את שנת תשע"ט וללבוש את בגדי תש"ף.
אני מסיימת את השנה הזאת עם כאב של פרידה מבת דודתי האהובה, שאיבדתי בגלל מחלה מנוולת שלא שחררה אותה. אני יודעת, לא נתתי לזה ממש להיכנס לתוכי ודי הדפתי את הכאב הצידה כי זה גדול עליי, מצטערת, פשוט גדול. והיא חסרה לי בכל יום וצצה לי בין המילים, בכל יום ואני דוחקת אותה לקרן זווית כי זה פשוט גדול עליי.

אז בין כתיבת מתכונים ותפריט לחג האדיר הזה נדחקות מולי המילים שלה: "עוגת שמרים מושחתת" וגם "להתפיח בפאנן" או "עוגה מנוולת, זהירות", ועוד כל מיני תיאורים שהיו לה לתוצרי המטבח.

וכשאני מתארת את השנה הזאת היא נכנסת לי שם בין השורות, הכי מדייקת את הרגשות שלי. במילה אחת היא יודעת להגדיר בזמן שאני מחפשת משפטים.

והנה, כבר ערב ראש השנה ואני באמת מחפשת לי מילים טובות על השנה הזאת, אבל הן יוצאות לי כל כך חיוורות אל מול כל הקשיים. וחשוב לי, חשוב לי להיות מלאת הכרת הטוב. אני מניחה את כל הקושי הצידה ומפנה מקום בתוכי לכל הטוב שהיה לי השנה.

אוספת את עצמי ומנסה לכוון את הפנס לכיוון מה שלפעמים מובן לנו מאליו אבל הוא לא, ממש לא, ומתחילה לערוך רשימה פרטית של כל הטוב.

 

האור של חיינו

אז נתחיל מהחוץ - אנחנו בעפרה. אחרי שנים של נדודים, של חיפוש בית, זכינו. אנחנו גרים בבירת בנימין, בעפרה. איזה קסם של מקום, אלו אנשים מדהימים, כמה כוח יש ליישוב הזה, איזו קהילה, מקום שרוח אלוקים שורה בו.

אני מחפשת מילים להגדיר מה המעבר עשה לי פנימה, ובמילה אחת – הכל. סוף סוף הבית הפנימי שלנו מצא בית פיזי ורוחני, אחרי שנות גלות מנווה צוף (ששם אגב, תמיד יהיה הבית הבסיסי שלנו, זאת משפחה שלא עוזבים לעולם), מצאנו לנו מקום. והכי חשוב, אמא שלי עכשיו גרה לצדי.

ואז אני עוברת לחשוב על האיש שלצדי, שבואו נודה על האמת, צריך להיות גבר-גבר כדי לחיות איתי, היפראקטיבית חסרת תקנה, שחיה על פול-גז. אני חושבת על אחיי וגיסותיי, שהלוואי על כולם אחים וגיסות כמו שלי. על אחיין ראשון שמתחתן וכולנו מרגישים שאנחנו מחתנים את הילד שלנו.

על חברות טובות שהן כמו אחיות ועל בנות דודותיי שהן ממש אחיות בשבילי, שגם הן נושאות את כאב השנה האחרונה בגבורה.

והדבר החשוב ביותר – ילדיי. קוראים יקרים, יש טרנד כזה לקטר על הילדים, על החופש, על זה שהם לא הולכים לישון, על מה לא? אותי הטרנד הזה משגע. לא מקבלת את זה. הילדים הם הדבר הכי טוב שקורה לנו בעולם, האור של חיינו, אנשים עצמאיים, עם מסלול משלהם, שבאו מתוכנו כדי שנצמיח אותם, נגדל אותם ונהיה הדבר הכי עוטף בעולם. הם משקפים לנו מי אנחנו והם ישרים כמו סרגל ולא אכפת להם מה יגידו, הם שמים את האמת על השולחן בלי לשחק. גם את האמת הפחות נעימה.

אז לא, אני בחיים לא מקטרת עליהם. הם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ואני אוהבת כל אחד ואחד מהם עד שלפעמים אני חושבת שהלב שלי יתפוצץ מרוב אהבה.

ואין לי צורך שהם יבחרו במסלול החיים שאני בחרתי ואין לי שום שאיפה שיהיו כמונו. יש לי רצון שיהיו הכי הם בעולם. בלי עטיפות, בלי מחיצות, בלי פחדים. שיהיו אנשים מדהימים בעולם.

אני מעלה את ילדיי לראש הרשימה, ומוסיפה בסוף הרשימה תודות על השכנים, על ההצגות החדשות, על העסק שפורח ועל העבודה החדשה שנכנסתי אליה (קצת מסגרת לא עשתה רע לאף אחד).

השנה הזאת נגמרת ואני מתכנסת לבית הכנסת ומוצאת את המילים שחיפשתי כל השנה, בזכות הטור הזה.

תודה ריבונו של עולם על הילדים האלה, שממלאים את כל עולמי.

שמור עליהם בריאים, שלמים, שמחים.

יותר מזה אנחנו לא צריכים.