רק רגע עם יוחאי טויטו, נעלה

נולד ב-1983.
ילדות ונעורים בירושלים.
נשוי טרי לרוזה, אחות במחלקת שיקום בבית החולים 'שיבא' תל השומר.
לימודים: במכינה הקדם צבאית בחמדת.
עיסוק: הבעלים של "לוטוס", בית דפוס ומפעל שלטים בכוכב יעקב.
תחביב: לטייל בעולם.
מוטו לחיים: "האקונה מטטה", "הכל טוב", "תסתכל טוב", "תחשוב טוב, יהיה טוב".

מה היה הרגע -
ששינה את מסלול חייך?

החיים שלי מתחלקים לשניים. הייתי חייל בגדוד 13 של גולני, בשירות מבצעי, כשקרתה לי התאונה. אני זוכר בעיקר את השקט שהיה שם באותו רגע. את הצוותים של מד"א, של כיבוי אש. את המתנדבים שהגיעו. בהתחלה לא הבנתי מה קרה. ניסיתי להבין למה כולם מתרוצצים ומה אני שומע מסביבי. אמרתי לרופא "תקשיב, אני יכול ללכת או לא?", והוא ענה לי "לא".
זה היה רגע מאד משמעותי, כי הבנתי שבעצם נגמר הכל, אכלתי אותה. חרב עליי עולמי. הרגע המשמעותי השני היה כשהגעתי לשיקום והבנתי שהחיים ממשיכים למרות הכל. לא חרב עליי עולמי, אלא רק עליתי מדרגה אחת למעלה לחיים שהכינו לי.

של בחירת כיוון בחיים?
אני בסך הכל בן 36, נפצעתי כשהייתי בן 20. לבית החולים הגעתי שבר כלי. ביום בהיר אחד לא יכולתי לקום יותר מהכיסא. הייתי צריך להתחיל ללמוד מההתחלה הכל - איך להתלבש, איך להתקלח, איך עושים פעולות יומיומיות. איך אני חי את החיים בכלל. קיבלתי סטירה והחיים נעצרו. אבל בשיקום קיבלתי פרופורציות. ראיתי שלמרות השיתוק יש דברים אחרים מסביבי, ויש דברים גרועים יותר, ולמדתי לקבל את הטוב בסיטואציה שהייתי בה. במקום להגיד 'איזה באסה' ו'אני לא יכול לעשות שום דבר', הרמתי את עצמי למעלה. בתור בן אדם של מטרות, ששואף קדימה, אני לא מסתכל על דברים בצורה קשה. אני קם וממשיך הלאה. הדבר הראשון שהחלטתי לעשות עם המצב החדש היה לטייל בכמה שיותר מקומות בעולם, גם אם אצטרך עזרה. טיילתי באין ספור ארצות ונהניתי בדיוק כמו כל אחד אחר.
כשחזרתי לארץ החלטתי להתעסק בענף הדפוס והשילוט והקמתי את דפוס "לוטוס" בכוכב יעקב, שנותן מענה לכל תושבי בנימין.

שבו החלטת לגור בבנימין?
יש לי משפחה בכוכב יעקב, בני דודים וחברים. את רוב החיים שלי ביליתי שם. אחרי הפציעה עברתי לגור עם הסביבה התומכת שלי. תושבי כוכב יעקב קיבלו אותי באהבה, השכנים עזרו וכיבדו והיה לי מעבר חלק מאד. אחרי שהתחתנתי עם רוזה עברנו לנעלה. רצינו לגור בבית פרטי ונעלה מאוד התפתחה בשנים האחרונות יחד עם כל הפרויקטים החדשים. מבחינה אידיאולוגית היה לי חשוב להמשיך ולגור בבנימין, יחד עם סוג האנשים שאני מכיר ואוהב.

של סיפוק מקצועי?
את העסק שלי הקמתי מאפס, ממש בשתי ידיים. התחלתי אותו בחדר קטן בבית ומשם הוא התפתח. בכל שלב שהעסק גדל, היתה תחושה של סיפוק, התקדמות, ובעיקר של שוויון. תחושה שהנה, אני יכול לעשות הכל למרות הכל. אני יכול להקים עסק שווה, להעסיק עובדים, לתת מענה מיידי ומהיר וברמה מקסימלית גם מבחינת שירות ואיכות.
אני מאד משתדל להיות בפרונט, לא לפספס ולהיות קשוב לצרכים של הלקוחות שלי.
אני חושב שהעסקים בבנימין צריכים לתמוך אחד בשני ולגדול ביחד. זה משהו שכבר מתחיל לקרות, בצעדים קטנים, וצריך לצמוח עוד ועוד.

של שמחה גדולה?
את רוזה הכרתי בבית החולים בו הייתי מאושפז שוב בעקבות ניתוח שעברתי לפני חמש שנים. היא הייתה האחות שטיפלה בי. שהיתי בשיקום במשך חצי שנה ורוזה הייתה שם. נשמה טובה, שקטה, אוהבת ובעיקר אכפתית. הקשר היה מאד טבעי ולא הפתיע אף אחד. כשהשתחררתי מהשיקום התחלנו לצאת, טיילנו ביחד, ואחרי כמה שנים, בט"ו באב, הצעתי לה נישואין. לפני שמונה חודשים עמדנו מתחת לחופה וזה היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי. עצם העניין של לעמוד מתחת לחופה, היה מדהים. אני לא יכול לעמוד וללכת, אבל היה לי חשוב מאד ששבירת הכוס תהיה בדיוק כמו בכל חופה אחרת. הרמתי את הרגל עם הידיים ופשוט שברתי את הכוס. זה שאני על כיסא, לא אומר שאני חולה. זה סטטוס, לא יותר מזה. אני בריא וחשוב לי לעשות דברים כמו אנשים בריאים. יש בזה אמירה, שווה כמו כולם. זה משהו גדול יותר מרגע ספציפי ומיוחד.

של התמודדות מיוחדת?
רוזה נתנה לי במתנה צניחה חופשית. זה משהו שהוא לא סטנדרטי לבחור שיושב על כיסא גלגלים. אתה לא יכול לרוץ ולקפוץ מהמטוס, וגם בסוף הצניחה, כשפוגעים בקרקע, צריך לקפל את הרגליים. אז איך אני יכול לעשות את זה? מסתבר שיש חברה בדרום שיודעת להתאים צניחה חופשית לכיסאות גלגלים. בזמן הקפיצה נעתקה נשמתי ואז נזכרתי בהחלטה שלי לחשוב טוב והחלטתי להנות מהרגע. היה מדהים. זאת הייתה חוויה מטורפת שאני לא אשכח לעולם.
למרות כל האתגרים אני עושה גם סקי. יצאתי לא מזמן עם משלחת של תורמים לארצות הברית, יחד עם נכי צה"ל נוספים. עשינו שם סקי עם מדריכים צמודים, ולמרות שזה היה מאתגר מאד, גם שם אתה רואה שאם יש משהו שאתה ממש ממש רוצה, אתה יכול לעשות. אולי עם עזרה, אבל יכול.

של חלומות לעתיד?
אני רוצה מאד להמשיך לעשות טוב, שיהיו לי הכוחות לשאוף קדימה, לחלום ולהתקדם. להיות השראה להרבה אחרים, גם לכאלה עם מוגבלויות וגם לכאלה בלי. אני חולם ליצור עולם מונגש יותר לכולם ולהגביר את המודעות איפה שרק אפשר.