דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 435 חשוון תש"פ נובמבר 2019
כתבות

טעם של בית

תמיד רציתי בית כמה שיותר פתוח, אומרת נעמי רחל בקוש שיחד עם בעלה מנחם וחמשת ילדיהם עזבו לחצי שנה את עדי עד בשביל להחליף את השליחים בבית חב"ד בהימלאיה. אבל גם היא לא תיארה לעצמה את כמויות הבצק הדימיוניות שתלוש, את מספר ההחייאות והטיפולים הרפואיים שמנחם יגיש


טעם של בית

"בשדה התעופה בהודו נחתנו אנחנו והילדים בשעות האור. משם ועד ליעד שלנו הנסיעה במיניבוס אורכת כ-15 שעות, אבל היו מפולות סלעים בדרך והיה צריך לחכות שיפתחו את הכביש, והכל בנחת בהודו, כולם ברוגע, אז קודם מחכים לטרקטור ואחר כך למשאית. למנאלי הגענו לפנות בוקר אחרי 19 שעות נסיעה. החלטנו שנעשה שבת משפחתית קטנה, אבל הגיעו 40 איש".

נדמה שרוח הודו עדיין שורה על נעמי רחל בקוש כשהיא מתארת לי בשלווה בסלון ביתה בעדי עד, את היציאה לשליחות המשפחתית בבית חב"ד בעיר מנאלי שבצפון הודו.

נעמי רחל ומנחם בעלה יצאו למשימה יחד עם חמשת ילדיהם: בטחה גאולה (12), חנה שירה (9), יוסף יצחק (7), רות חיה מושקא (5) ושמואל אביה (בן שנתיים).

כל אחד מבני המשפחה, היא מספרת, קיבל לשימושו שתי מזוודות. במזוודה אחת ארזו בגדים ובשנייה מצות, יין והרבה חסה. למנאלי הגיעו שבוע לפני פסח האחרון.

הם מגדירים את עצמם שליחי הרבי גם בבית בעדי עד. "פה ביישוב", מסבירה בקוש, "המטרה היא בעיקר לתת את האווירה החסידית. אנחנו עושים הרבה קידושים בכל תאריך חסידי, התוועדויות, דברים כאלה". כבר כמה שנים שי"ט כסליו למשל, הפך להיות אירוע שמיום אחד מציינים אותו במשך כמעט שבוע. אבל כשצצה ההזדמנות לשליחות הזמנית המיוחדת, בני הזוג בקוש החליטו לטוס.

" זה התחיל מזה שכל מי שהכיר אותנו וטייל בהודו היה חוזר ושואל אותנו: 'איך זה שאתם לא בשליחות בהודו? ממש מתאים לכם'. בשנה שעברה שמענו על בית חב"ד שחיפש מחליפים כי האישה היתה צריכה ללדת והם העדיפו בית חולים בארץ ולא בהודו. דיברנו איתם וראינו שזה בדיוק מסתדר כי מנחם מסיים תפקיד בעבודה, והתאפשר לנו לנסוע".

אני שואלת את נעמי רחל כמה זמן לקח מרגע ההחלטה ועד לנסיעה, ובטחה גאולה שמאזינה מהצד משיבה מיד: "חודש וחצי".

נעמי רחל ממהרת לתקן – "חודש וחצי זה הזמן שאתם הילדים ידעתם", היא מגלה לה. קדם לזה עוד חודש וחצי של דיבורים וחשיבה בינינו ההורים. כשהיא נזכרת איך הודיעו לילדים עולה חיוך גדול על פניה.

"בחודש אדר א' ערכנו מסיבת הודיה גדולה לציון שלוש שנים לתרומת הכליה שמנחם תרם לאיש זר במסגרת עמותת 'מתנת חיים'. תוך כדי המסיבה סיפרנו על התכניות לחברים ובני משפחה, עדיין בשקט. בסוף המסיבה התיישבנו עם הילדים בסלון, זה היה בסביבות שתיים בלילה, והתחלנו לשיר איתם שיר על ילדי ה'שלוחים' שהם למדו בבית הספר החב"די בתל ציון". בטחה גאולה משלימה את המילים: "בן של שליח הוא מחומר מיוחד, יש לו כוח שאין לאף אחד, למרות כל הקשיים בדרכו, ההחלטה גמלה בליבו - להפיץ את המעיינות זה התפקיד, כך הרבי קרוב אליי תמיד. כשאגדל אצא לשליחות בעצמי ויהיה לי בית חב"ד משלי".

"בסוף השיר התחלנו לדבר איתם על קשיים אפשריים שיכולים להיות בשליחות. על זה שאין חברים ושלא רואים את המשפחה, שהסביבה מאד אחרת. ואז הודענו להם: 'אנחנו יוצאים לשליחות של חצי שנה בהודו'. היו הרבה צרחות של התרגשות ובכי ופחד.
בסופו של דבר הם מאד נהנו. היו הרבה משפחות שטיילו בתקופה שהיינו בה, והיו להם הרבה ילדים לשחק איתם".

 

עם ברכה מהרבי

נעמי רחל נולדה בקרית ארבע למשפחה דתית לאומית שהרבתה לנדוד. היא גדלה בארצות הברית, בגוש קטיף, שוב באמריקה ואז בכפר מימון. אחר כך עשתה שירות לאומי בתל אביב והמשיכה לשנת מדרשה בצפת. "שם נחשפתי לתורת חב"ד ובכלל לחסידות. מאד התחברתי אבל לא הצלחתי להחליט אם זה מה שאני רוצה". מצפת המשיכה לחפש את דרכה כרועת צאן בגבעות עולם באיתמר, וגם ניסתה מדרשה ליטאית לבנות בירושלים והבינה שזה לא בשבילה. היא חזרה לגבעות עולם, ושם פגשה את מנחם, כשעבד שם גם הוא כרועה צאן.

הוריו של מנחם עלו מצרפת לבית אל וכל המשפחה הפכה חב"דניקית כבר בילדותו. כשנעמי רחל ומנחם נפגשו בגבעה, החבר'ה מסביב טענו שכדאי להם לחשוב על קשר. "בהתחלה לא חשבנו שזה שייך כי אני לא הייתי חב"דניקית במוצהר, ומנחם גם קטן ממני בכמעט חמש שנים. אבל אחרי כמה חודשים של עבודה משותפת, החלטנו לבדוק את האפשרות וכתבנו לרבי באגרות הקודש", נעמי רחל עוצרת ומסבירה על המנהג להתייעץ עם הרבי מלובביץ' דרך ספריו, לחפש בהם רמז לתשובה רלוונטית. "הרבי כתב: 'מה שכתבת שמשדכים לך מישהי שגדולה ממך בכמה שנים אין עם זה בעיה'. מאד התרגשנו לקבל כזאת ברכה ישירה וגלויה. אחרי שהתחתנו לקחתי על עצמי עוד ועוד מנהגים חב"דיים.

לעדי עד הגיעו לפני 12 שנה. מנחם עסק כעשור בתחום הקהילה בעדי עד והיה מזכיר יישובים בבנימין. לפני שטס לשליחות עזב את תפקיד המזכיר ובימים אלו הוא מתחיל תפקיד ניהולי בתחום הלוגיסטי וממשיך להתנדב כחובש באיחוד הצלה ובארגון מתנת חיים. נעמי רחל למדה תיווך נדל"ן, אבל מתרכזת כעת בגידול הילדים הקטנים. בהודו גילתה איך זה להיות כמעט-אמא לעוד עשרות צעירים שעברו בביתם.

מנחם ונעמי רחל בחצר ביתם בעדי עד

אמא של פעם

"בשבוע הראשון הייתי בהלם עדיין", היא מודה. מנאלי נמצאת בהרי ההימלאיה. בחורף הכל שם מושלג ובית חב"ד סגור. עונת הטיולים מתחילה בפסח ומסתיימת באזור החגים. "כשהגענו היה עדיין קר מאד, יותר מהרוחות בגבעות שילה. בסך הכל התנאים שם היו יחסית נורמליים - מקלחת ושירותים כמו בארץ, לא כמו במקומות אחרים בהודו שזה יותר קשוח. בהתחלה אתה מצחצח שיניים רק עם מים מינרליים ולאט לאט מתרגלים.

הבאנו אתנו שתי בחורות שילמדו את הילדים בשעות הבוקר, והיתה לנו גם עזרה של שלושה בחורים שהגיעו לפנינו ושל עובדים נפאליים במטבח.

מנחם שמצטרף אלינו לשיחה, מספר גם הוא על השוק הראשוני: "הגענו שבוע לפני פסח (וביום הנישואין שלנו), בלגן פסיכי. רק לסדר את הכל. לא היה לנו זמן להיות בשוק כי מחר שבת וכי צריך להכשיר לפסח. וליל הסדר – זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי ליל סדר ליותר מעשרה אורחים. זה לא היה ליל סדר שאני רגיל אליו, לא ישבתי לרגע. רצתי בין 150 מטיילים, דאגתי שנציג מכל שולחן יקרא קטע.
"מתי נפל לי האסימון שאנחנו בשליחות? כשבשולחן עורך שרנו 'אחד מי יודע'. זה היה מטורף, אין דברים כאלו. אי אפשר לתאר את זה בכלל. הקירות רעדו, ההודים באו לראות מי שר ככה אחד אלוקינו. אמרתי לעצמי בוא תסתכל על זה רגע מהצד, תהנה מהרגע הזה".

במנאלי הרחוקה פוגשים את כל עם ישראל מכל גוני הקשת, חילוניים חרדים ודתיים מכל הסוגים. "גם הרבה חבר'ה, בנים ובנות, מיישובי בנימין", הם נזכרים בחיבה בכמה אהובים במיוחד.

"כשנכנסתי לעניינים, התחלתי לאפות חלות ועוגות לשבתות, לימי הולדת, כשמטייל ותיק עזב או כדי לשמח מטיילת בודדה. שזה אומר להכין חמישה קילו בצק שלוש פעמים בשבוע". טקס הפרשת החלה הפך למוקד עניין. "יצא לזה כבר שם סגולי", מסביר מנחם, "במיוחד אחרי שאחת הבנות איבדה דרכון וכסף. דרכון בהודו זה סרט, צריך לנסוע לדלהי ולהפסיד כמה ימים מהטיול. אמרתי לה בואי להפרשת חלה ותיוושעי, והיא באה וקיבלה טלפון מהמשטרה ההודית שהדרכון נמצא. "היו לנו גם ממש ניסים עם הפסקות חשמל", הוא מוסיף בחיוך, "במשך השבוע עוד איכשהו ידענו להתמודד בלי חשמל, אבל עם כל הכבוד ביום חמישי, די, חייבים לאפות לשבת, ובאמת בזכות אשתי הצדיקה כמעט תמיד החשמל היה חוזר בזמן".

מאחורי הכנת האוכל היתה כמובן הרבה תשומת לב. "היה שם עניין חזק של להרגיש בית. אופים חלות? אז כמו של אמא. מרק? גם. זה מרפא את כל המחלות. זה לא היה בתפריט, אבל נתן טעם של בית. ימי הולדת למטיילים עשינו לפי כל כללי הטקס עם עוגה וסוכריות, כי זה הבית שלהם, זה מה שנותן את ההרגשה שלמישהו אכפת ממך".

גם הילדים התחברו מאד למטיילים וישבו לדבר ולשחק איתם. אני שואלת האם חששו מהאינטראקציה הזו לפעמים, ונעמי רחל משיבה: "אנשים יודעים מה זה ילדים ומה זה בית חב"ד ויודעים לכבד. שמרנו רק מפני פלאפונים. לא היו דיבורים של סמים למשל, אפילו שזה נושא מאד מרכזי בהודו. מי שבא לבית חב"ד מחפש את הבית ואת המוכר, וקצת להתנתק מהטירוף של הודו".

בערב חג השבועות שהיה צמוד לשבת נעלמו מהמטבח במפתיע העובדים הנאפלים, שהיו אמורים להכין ארוחת חג ל-300 מטיילים. מנחם נזכר בסיטואציה המורכבת: "בסוף תפילת ערבית לא היתה ברירה, נעמדתי מול כולם ואמתי להם: 'אתם רוצים לאכול? תבואו להכין'. האמת שהייתי על סף התקף לב, כמעט חיברתי לעצמי את הדפיברילטור", הוא צוחק. "ואני דווקא ממש נהניתי", משלימה נעמי רחל. "כל המטיילים יחד וכל אחד נותן יד בשמחה רבה. זה חג שבחיים לא נשכח".

על הקשר החזק עם המטיילים אומר מנחם: "רוב המטיילים מסתובבים בהודו בין חצי שנה לשנה. מה שהכי לא פשוט בשליחות, במיוחד בהתחלה ובמיוחד לילדים, הוא שאתה מתחבר לאנשים והם עוזבים אחרי שבועיים לתחנה הבאה", ונעמי רחל מחזקת את דבריו: "מצד אחד אתה חווה את הטיול הגדול של כולם ואתה חלק ממנו, אבל לא באמת. אתה בתפקיד. הרגשתי קצת כמו אמא של המטיילים. אמא של פעם. שהילדים יוצאים, הולכים, חוזרים, ואמא נשארת בבית, מחכה להם".

 

הסבתא הגיעה מהארץ

"כשיצאנו לשליחות חשבנו שנניח תפילין לאנשים, נשחנ"ש איתם על יהדות ואמונה", אומר מנחם. עשינו את זה, אבל לא דמיינו בכלל את כל מה שעוד קרה בפועל. היתה עונה עם הרבה מאד התרחשויות. היו לנו סיפורים שניסינו לשחזר בינינו לבין עצמינו ואמרנו: טוב אנחנו מדמיינים, אין מצב שזה קרה. אבל זה קרה".

"אחד הדברים הכייפים שעשינו היה ערבי ג'אם – חבר'ה שבאים יושבים ומנגנים, מספרת נעמי רחל, ומנחם מדייק: "אלה היו רגעי הנחת הנדירים. היתה לנו חצי שנה מאד אינטנסיבית. לא הרגשנו 'זמן הודו'.

בימי השבוע התכוננו לשבת ובין שיעורים והנחות תפילין, ניהלו את המסעדה הכשרה של בית חב"ד. נעמי רחל היתה אחראית גם על מקווה הנשים ומנחם פתח פינת חובש מבוקשת. מאיחוד הצלה אפילו שלחו לו פעמיים חבילות עם ציוד רפואי מהארץ.

שניהם כמובן היו גם כתובת ללא מעט מטיילים אבודים, מי יותר ומי פחות.

"הרבה אנשים שמבולבלים רגשית חושבים 'ניסע להודו והודו תפתור את הכל'. האמת שהודו רק מחמירה מצב קיים", אומר מנחם.

"היה לנו למשל פלופ", נעמי רחל נאנחת קצת, "פלופ זה מישהו שהתפלפ, שהשתגע מסמים, והיינו צריכים לשמור עליו ארבעה ימים, 24 שעות ביממה. היה מקרה קשה אחר של מישהי שאח שלה נהרג ולא הספיקה להגיע ללוויה בארץ והיתה צריכה את התמיכה שלנו".

פעם אחת ויחידה יצאה המשפחה לטיול של כמה ימים בכפר מרוחק כדי לנפוש ולהחליף כוחות, ומנחם מצא עצמו חוזר חזרה כעבור יממה, כדי לסייע בהחזרת איזשהו בחור לארץ. אף אחד מסביב לא הופתע.

בפעם אחרת ששמח על הזדמנות למנוחה קצרה לפני שבת, נקרא לחילוץ ישראלי שנפל ממפל בגובה 40 מטרים. גם החייאה מוצלחת על ילד הודי שטבע בכפר סמוך, נרשמה לזכותו. "אף פעם לא ידענו מה יילד יום", הוא מסכם.
 

מה היה האירוע הכי מרגש?

" הבר מצווה", משיבים שניהם חד משמעית. "היתה אצלנו משפחה תל אביבית, חילונית, עם כל הסטיגמות שאפשר לדמיין, שהיתה בטיול של כמה חודשים עם הבן, והם לא תכננו לחגוג בר מצווה בכלל. כשהתקרב התאריך האמא התחילה להרגיש ייסורי מצפון. היא דיברה עם חברה שהמליצה לה על בית חב"ד שלנו. הם מאוד חששו מכפייה דתית. ישבנו איתם ושאלנו מה הם חושבים שירצו לעשות, ונתנו הצעות - אפשר לעלות לתורה, אפשר להניח תפילין, אפשר לעשות מסיבה גדולה. בסוף הם החליטו לעשות הכל – תפילין, עלייה לתורה ומסיבה. הילד ביקש לקרוא בתורה. לימדתי אותו קצת וגם הכנו יחד דרשה. לכבוד שבת הבר מצווה הגיעה סבתא שלו מהארץ במיוחד לשלושה ימים. היא התרגשה ובכתה מאד. בהשגחה פרטית מדהימה הצלחנו אפילו להשיג סוכריות כשרות כדי לזרוק עליו.

האבא אמר לנו שכשפתחו את ארון הקודש הוא הרגיש פתאום חיבור לאבות אבותיו ולהיסטוריה שלו, ושאל איך זה שכל הזמן מדברים בתקשורת על הדרת נשים, והנה בפרשת השבוע בנות צלפחד מקבלות נחלה... זה היה אירוע ממש מרגש.

האירוע הכי מרגש, עם חתן בר המצווה ואביו בבית חב"ד מנאלי

 

היו דילמות הלכתיות לאורך הדרך?
היתה לנו שאלה לגבי הבר מצווה הזו, בגלל שהיא היתה בשלושת השבועות. פה הרגשנו שכן חשוב לעשות מסיבה עם מוזיקה וזה מה שעשינו. יש הרבה קונפליקטים דתיים: מטייל שלא שומר שבת אבל כן מניח תפילין כל יום, ושואל אם לקחת תפילין לטיול בג'יפ שייסע גם בשבת. אמרתי לו למזער נזקים – לשים את זה ביום שישי בצד ולא לגעת עד יום ראשון". נעמי רחל מעלה שאלה נוספת שנתקלו בה: באים מטיילים בשבת ואומרים שיש להם חברה שלא מרגישה טוב ונשארה בגסט-האוס, והם רוצים לקחת לה אוכל לסעודת שבת, וזה טלטול שאסור בשבת. בעזרת העובדים הגויים ניסינו איכשהו לפתור את זה.

"מאד הקפדתי", אומר מנחם, "ש'מקרבן לתורה' יהיה לקרב אותם לתורה ולא את התורה אליהם. ומצד שני לא לכופף את התורה. אם שאלו את דעתנו אמרנו את מה שחשבנו. אני לא משנה את התורה הנצחית בשביל שמישהו יותר יאהב את היהדות".

הילדים והמטיילים מתכוננים לחג

חוויה של אחדות

"רגע קשה בשליחות היה כשביום שישי אחד שמענו על הפיגוע שהיה במעיין ליד דולב", משתף מנחם. "משפחה מלוד, זה חלק ממנו. זה עין בובין, אנחנו מכירים. ובדיוק היה לנו מטייל מהגרעין התורני בלוד. שאלתי אותו מה נשמע, מה קורה, והוא ענה הכל בסדר וחייך, אמרתי לו: 'אה, אז אתה בלי סים מקומי'. לא הסברתי לו מה קרה, הנחתי שעם הווי-פיי הוא כבר יתעדכן. וכל יום שישי הזה אתה מרגיש נאחס כי אתה רחוק. וזה לא שאם היינו בארץ היינו יכולים לעשות משהו, אבל אתה מנותק וזה קשה. ואתה צריך להיות עכשיו אבא ואמא, ולא בא לך. אני עצבני, עצוב, קשה לי, אבל יש 350 מטיילים בשבת וצריך לתפקד איתם. חשבתי איך לנסות להתעלות, והודענו על קבלת שבת מוזיקלית חצי שעה לפני הדלקת נרות. כמעט כל מי שהגיעו היו חבר'ה דתיים שכבר שמעו את החדשות, וישבנו לשיר ביחד. בסעודת ליל שבת את דבר התורה תמיד הייתי פותח בסיפור מורשת קרב, סתם כי ככה היו מקשיבים. הפעם לא הצלחתי להכין שום דבר תורה ושום סיפור, אבל בכל זאת היתה הרגשה מיוחדת, מרוממת, של אחדות, שצריך כבר גאולה".

שבת מיוחדת אחרת היתה כשאחרי סעודת ליל שבת עם מספר שיא של 450 אורחים, נאלץ מנחם לפנות מטיילת שחולצה מטראק, בטיסה לבית חולים. זה היה אחרי שבוע מעייף במיוחד שכלל טיפול בפצועים רבים וימים שלמים של אפייה, ונעמי רחל נותרה לנהל את השבת לבדה, בעזרתם של כמה מטיילים ותיקים.

 

בערב יום כיפור נחתו חזרה בארץ, וכבר הזמינו את המטיילים מהודו להגיע לביקור בסוכתם בעדי עד. והם הגיעו. במשך שלושה ימים זרמו כמה עשרות מטיילים שבאו להתרפק יחד על זיכרונות הטיול ולהרגיש עוד קצת את הבית הפתוח של משפחת בקוש. הילדים כמובן התרגשו מאד.

 

תיסעו שוב לשליחות בהודו?

"אני מקווה שכן", אומרת נעמי רחל. "הודו זה מקום שקצת מתאהבים בו, ככה שנשמח לחזור, אבל כמובן שניקח על עצמנו גם משימה אחרת אם צריך. זה עניין של אופי ושל הדברים שאתה שואף אליהם. אני תמיד רציתי בית כמה שיותר פתוח.

"כשאני לבד בבית אני פחות מרגישה שזו התכלית. בחב"ד אתה מתרגל לא לחיות רק בשביל עצמך. מה שצריך עושים בשמחה".

חזור למגזין