דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 435 חשוון תש"פ נובמבר 2019
טורים

רק רגע עם אליענה פסנטין, עלי

"מידי שבוע עוצרים אצלנו כמה אוטובוסים ואני מכניסה את המבקרים אלינו הביתה. אני מרגישה שכשאני חשופה ומזמינה אותם לחיים הפרטיים שלי, הם מרגישים שיש פה משהו אמיתי. משהו קורה לאנשים כשהם עוברים את מפתן הדלת ונכנסים לבית - הציניות נמסה והם קשובים יותר"


רק רגע עם אליענה פסנטין, עלי
צילום: טובי שריד

נולדה ב-1973.

ילדות ונעורים: קליפורניה, ארה"ב, והרצליה.

נשואה לדוד שעלה מצרפת.

הורים לשמונה.

גרים ביישוב עלי.

לימודים: תואר ראשון ושני בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן ולימודי ייעוץ במכון שפר.

עיסוק: מטיילת בשבילי הארץ ושבילי הנפש - הסברה בינלאומית והדרכת טיולים, וייעוץ הורי, זוגי ואישי בגישת שפר.

תחביבים: צילום ופעילות באינסטגרם.

מוטו: "כשאומרים את האמת בלי להתבייש - המסר עובר".

 

מה היה הרגע?
 

שאת זוכרת במיוחד מילדותך?

עלינו לארץ כשהייתי בת 11. כעסתי מאוד על ההחלטה של ההורים שלי לעלות לישראל, שהיתה עבורי ארץ זרה, ולוותר על הבית שהכרתי ואהבתי. במשך שלוש שנים התעקשתי לדבר רק אנגלית ורק רציתי לחזור לארצות הברית. לא ידעתי כלום על ישראל ולא רציתי לדעת. לקראת הצבא זה כבר נסדק, שירתתי כמורה חיילת ואז גיליתי את ישראל ונעשיתי פטריוטית. היום אני כל כך מודה להורים על ההחלטה האמיצה שלהם.

 

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

בעלי למד במכינה הקדם צבאית בני דוד, הגענו לשבת מחזור והתאהבנו במקום.
הבית שבנינו הוא בית בהשראת "בית ארבעת המרחבים" – מבנה טיפוסי מתקופת ההתנחלות של עם ישראל, תקופת המקרא. כל חלון שלנו פונה לנוף היסטורי אחר. הבית צופה על שילה הקדומה, אפשר לראות את הר גריזים ואתר של אחד מקרבות המכבים, וביום של ראות טובה - אפילו את החרמון. סביב הבית מצאנו מאות חרסים, שברי כלים של משפחות יהודיות מלפני 3,500 שנה. כלים בהם אכלו עולי הרגל שהגיעו למשכן בשילה ונפרשו על הגבעות המקיפות, אכלו מן הזבחים ושברו את הכלים כנדרש. זה חיבור מדהים ומרגש לשורשים שלנו.

 

של בחירת כיוון בחיים?

כשהגענו לגור כזוג צעיר בעלי, פנינו לבנק כדי לבקש את מענק השחרור מהצבא לשכירת קרוואן. כשהפקידים ראו את חוזה השכירות הם היו ממש סקרנים לדעת איפה משלמים כזה סכום חודשי נמוך למגורים. אפילו מנהל הבנק יצא לקראתנו לברר איפה יש בתים כאלה. פתחנו מפה, התחלנו להסביר על האזור, וכך התחילה הרגשת השליחות בהסברה על ההתיישבות. מאז פתחנו את הבית ואת הלב למאות ואלפי אנשים. מידי שבוע עוצרים אצלנו כמה אוטובוסים ואני מכניסה את המבקרים בבנימין אלינו הביתה. כל המשפחה שותפה לאירוח, שכבר הפך לעסק. הילדים מסדרים את הבית, הגינה והכלים. כשעוצר האוטובוס, אנשים נבוכים להבין שהגיעו לבית פרטי. הם שואלים בזהירות: 'אפשר להיכנס?', ואני נענית בשמחה. אני מרגישה שכשאני חשופה ומזמינה אותם לחיים הפרטיים שלי, הם מרגישים שיש פה משהו אמיתי. משהו קורה לאנשים כשהם עוברים את מפתן הדלת ונכנסים לבית - הציניות נמסה והם קשובים יותר. מתארחות גם קבוצות של מתנגדי ההתנחלויות: דמוקרטים, חברי קונגרס, עיתונאים זרים, סטודנטים ופרופסורים. אני לא משלה את עצמי שביקור כזה יהפוך אותם לאוהדי ההתנחלות, אבל מנסה להפוך את סימני הקריאה לסימני שאלה, להפריך את הנחות היסוד שעליהן הם נשענים. אני מרגישה שכשהם יוצאים מכאן, הם יוצאים אחרת.

 

של קושי?

קשה לי ממש לראות כמה שונאים אותנו, כמה בורות, חוסר היכרות וחוסר הבנה יש כלפינו.
רגע קשה מנשוא היה עבורי הגירוש מגוש קטיף. חווינו את זה מכאן וזה מאד השפיע עלינו.

 

של שמחה?
הרבה רגעים עם הילדים.

 

שהיה מרגש במיוחד?

אני מדריכה הרבה קבוצות תיירים בשילה הקדומה. בתחילת הדרך לא רציתי להכניס את ההיבט הדתי, והייתי מתמקדת בארכיאולוגיה ועובדות הסטוריות. לפני כשנתיים התחלתי לספר בסיורים על תפילת חנה והזכות במקום הזה, ולהזמין את האנשים להתפלל במקום בו נפקדה. היה מרגש לגלות שאנשים נענים ברצון ושזה ממש רגע מכונן עבורם. שאנשים עומדים ובוכים בתפילה. זה רגע שאני מקבלת ממנו המון כוחות. פעם למשל, הייתי צריכה לפגוש קבוצה של עיתונאים זרים, שכדי להבהיר את עמדתם הגיעו כולם בכאפיות. היה לי יום נורא, הם שאלו שאלות נוקבות ותקפו כל הזמן. הרגשתי שאני לא מצליחה לעבור את המשוכה, הם בכלל לא מקשיבים. כשהגענו לשילה סיפרתי להם שמכל העולם מגיעים להתפלל במקום בו נענתה חנה, ואולי תפילותיהם ייענו. התפלאתי לראות שהגויים הנשכניים האלה פתאום התרככו והתפללו. אחד העיתונאים ניגש וביקש שאתפלל עליו. שאלתי לשמו ושם אמו כמנהג ישראל, ובירכתי אותו בקול: רפאלו בן מריה. להפתעתי, הוא התחיל לבכות וחיבק אותי. מצאתי את עצמי עומדת בקצה תור ארוך שהשתרך, מברכת אחד-אחד את העיתונאים שהפחידו אותי כל היום.

התרגשתי גם לקבל פרגונים באינסטגרם וסיפורי ניסים שהחלו לזרום. יש אנשים שמאמינים שהתפילה במקום שינתה את חייהם. הכרתי מבקר גוי בשם פול שגעה בבכי בשילה. הוא סיפר שעל פי רופאיו נותרו לו חודשים ספורים לחיות והוא השלים עם הגזירה ובא לטיול פרידה בישראל עם משפחתו. כעבור שנה הוא חיפש אותי כדי לשתף אותי בשמחה שלו על התפילה שנשא שם. ויש עוד המון סיפורים.

 

של סיפוק מקצועי?

בתקופה האחרונה ארגנתי יחד עם המחלקה לתקשורת והסברה במועצה שלושה קורסי הסברה מוצלחים לוותיקים של בנימין. שמחתי לדעת שכל אחד מהמשתתפים קיבל כלים כדי להפוך למסבירן בעצמו.

 

של חלום לעתיד?

שהאמת תצא לעולם. אני חולמת שכל תושב בבנימין יהיה מסבירן למען ישראל וההתיישבות. על כל אחד מאתנו מוטלת המשימה, אל תישארו באזור הנוחות.

חזור למגזין