דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 436 טבת תש"פ ינואר 2020
כתבות

לראות אחרת

"או שמרחמים עלי או שמעריצים את זה שאני נושמת, כי אם אני עיוורת בטוח אני מיוחדת", אומרת עינת נווה מעפרה, אם לשתיים, עו"סית וגולשת גלים, "אני רואה את עצמי אדם רגיל. לא מעבר לזה, לא פחות מזה", ומייחלת למפגש פנימי אמיתי בין בני אדם, כזה שיכול להתקיים רק בראיי


לראות אחרת
עינת נווה עם שמואל בעלה

אור בשביל עינת נווה הוא אור פנימי, נקודה שיש בכל אחד, המקום שבו אתה מרגיש שאתה אתה. מעולם היא לא ראתה לא אור ולא חושך, העיוורון שאתו נולדה הוא מוחלט, אבל היא יודעת שבכל אחד קיים האור הזה, שממנו אתה מביא את עצמך, בלי פילטרים, בלי מסכות, ומשפיע טוב. חושך בשבילה, היא אומרת מנגד, זה שאתה לא רואה באמת את מי שמולך. כשאמא שלה היתה אומרת לה בילדותה, "תחזרי לפני החושך, עינת", היא היתה עונה לה בציניות-מה: "מה אכפת לי מחושך, הוא לא מפריע לי..."; וגם אם היום חייה נעדרי היכולת הפיזית לראות, היא לא מתנהלת כאדם שחי בחשיכה; מי שמקשיב לה מרגיש שהיא באיזשהו אופן רואה ברובד אחר, אולי אמיתי יותר.

"העיוורון מאד עיצב אותי, בטוח", היא אומרת, "יש לו גם יתרונות - להסתכל על דברים בצורה אחרת, פנימית יותר, רגישה יותר". בעבודתה כעו"סית במועצת בית אל יש לו יתרונות נוספים: "אנשים מולי יכולים להוריד מסכות, להסיר הגנות, ברור לי שאני רואה דברים אחרת".

היא נולדה במבשרת ציון לפני 38 שנים, בת רביעית להוריה, והשנייה שאינה רואה. הבדיקות לא הצליחו לאתר את הסיבה. הפגם לא גנטי, כך אמרו הרופאים, גם לגבי אחותה שנולדה עיוורת שבע שנים לפניה. הוריה נלחמו לכל אורך הדרך שתלמד במסלול הרגיל ככל בנות גילה הרואות - גן רגיל, בית ספר רגיל, המון חוגים, בעידן שבו כל זה לא היה מקובל. היום היא נשואה לשמואל, ויש להם שתי בנות מתוקות, ונדמה שבוגרות קצת יותר מגילן: שירי בת 11.5, ים בת 8. שלושתם רואים.

בילדותה אצרה בתוכה את הרגשות המורכבים שבמפגש עם העולם הרואה, ומאותה חוויה התעצמה בה ההבנה עד כמה חשוב לעבד את החוויות שעוברות בנותיה, שרואות הכל, גם את מבטי הרתיעה, גם את התדהמה, גם את הבהלה. "כשהייתי מספרת לאמא שלי על אנשים שהעליבו אותי, היא היתה נורא נפגעת והיה לה מאד קשה. וככה לאט לאט נמנעתי מלספר לה כדי לא להעציב אותה. אבא שלי היה יותר פרקטי, חותר לפתרונות, הרגש היה פחות רלוונטי. זה גם קשור לדור שבו פחות החצינו רגשות. היום השיח שלנו הוא מאד רגשי.

"לדברים הטכניים אפשר למצוא פתרונות די בקלות, הטכנולוגיה מתפתחת כל הזמן, אבל ההתמודדות האמיתית היא מול החברה. בדיוק אתמול אמרתי לחברה שלי, איזה כיף שאנחנו לא יכולות לראות את המבטים שתוקעים בנו, זה יתרון שאין למגבלות אחרת. אני יכולה רק לדמיין. אבל הבנות שלי חוות הרבה מזה.

"לים היה קשה במיוחד, ופעם היתה ממש מתביישת ללכת אתי, 'לא בא לי שיסתכלו' היא היתה אומרת. מאז עברנו יחד תהליך. כשסיפרתי לה על הריאיון הזה היא אמרה, גם אני רוצה לדבר ולהיות מפורסמת, שאלתי אותה במה, והיא ענתה – שישאלו גם אותי איך זה שאמא שלך עיוורת. ומה היית אומרת, שאלתי אותה. 'שזה בסדר גמור, רק שאנשים משגעים עם השאלות שלהם'.

"ברור לי שהן נחשפות לדברים שחברות שלהן לא, אבל אני לא רוצה שיעזרו לי כך שאהיה תלויה בהן. לפני יומיים שכחתי את מקל ההליכה בעבודה. הנחתי אותו ליד התיק, ושכחתי. התקשרתי אל ים מהתחנה, שאלתי אם תוכל לבוא ללוות אותי. אני יכולה גם ללכת לבד, אבל זה קצת פחות בטיחותי... ידעתי שאם זה לא מתאים לה, אני אסתדר. זה לא שונה מאמא אחרת שמבקשת מהבת שלה שתביא רגע חיתול, שתביא את הילד מהגן כי היא לא מספיקה... ההתמודדות מורכבת לפעמים אבל זה חלק טבעי מהחיים שלהן ואנחנו מדברות ופותחות את זה כחלק ממציאות חיינו. חשוב לי שיוכלו לדבר על הנושא הזה בחופשיות, שלא יפחדו לבטא מולי גם רגשות קשים שעולים. ויש גם הרבה הומור ואנחנו מאד צוחקות על זה".

 

לנרמל את זה

היא זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבינה שהיא אחרת. זה היה בגן, גן רגיל, כשרצתה לצייר כמו כולם, וילדה אחת צעקה לה: זה סתם קשקוש מה שעשית. "לא הבנתי למה היא מעליבה אותי ככה. יכול להיות שגם קודם לכן הבנתי משהו, אבל זה הרגע שאותו אני זוכרת במודע, שהבנתי שאני לא כמו כולן".

מאז היא חווה בעוצמה את הקושי של החברה להתמודד עם משהו שונה. את אלה שמרגישים חסרי אונים, נבהלים, מפחדים, את אלה שרוצים לשלוט בסיטואציה, ולהחליט עבורה מה לעשות. "אין דיבור בגובה העיניים. יש הרבה פטרונות", היא אומרת ומספרת על הדייל ברכבת שלא הסכים שתלך לכיוון המדרגות אלא רק למעלית, כדוגמה אחת לרבות אחרות. "מי אתה שתחליט בשבילי? אלה דברים שיכולים באותו רגע מאד לעצבן, תלוי במצב הרוח, אנשים יכולים להחליט בשבילך כי אתה נראה נורא חלש באותו רגע. בעלי אומר לי, לפעמים את לא רואה את כל התמונה, וטוב שמישהו לוקח אחריות. זה נכון לפעמים. יש אנשים שאסמוך עליהם, ויש שלא.

"אני מניחה שמי שמכיר אותי מקרוב, שיפגוש עיוור יידע להתייחס בצורה יותר טבעית, פחות ייבהל. הייתי רוצה פשוט לנרמל את זה. אני תמיד צוחקת ואומרת, זה או שמרחמים עלי או שמעריצים את זה שאני נושמת - התפעלות יתר, אידיאליזציה, שהיא לא נכונה. אם אני עיוורת בטוח אני מיוחדת. לא יודעת, זה לא ככה, אני רואה עצמי אדם רגיל. לא מעבר לזה, לא פחות מזה. גם בלהיות אמא מאד חשוב לנרמל את זה. אנשים שואלים, איך את מגדלת ילדות, ואולי הן נורא מסכנות ומוזנחות, אולי הן כל הזמן עוזרות לך. זה היה ככה מאז ששירי היתה קטנה, יכולתי למשל לקחת אותה לגן, ואז הגננת היתה אומרת לה - תעזרי לאמא. מה נסגר? לקח לי זמן עד שאמרתי להן, אתן לא צריכות להקשיב לשדר מהסביבה.

"מי שמכיר אותי יודע שהעיוורון הוא לא מה שמגדיר אותי. אני מאמינה שלכל אחד הסיפור שלו והמקום שלו להיות ולצמוח – אלה דברים שגם בעבודה שלי מאד חשובים לי. לתת מקום, לתת אפשרות להסתכל בגובה העיניים ולא מלמעלה, לא להחליט בשביל מישהו אחר.

"למשל את", היא אומרת לי כשאנחנו יושבות בסלון הקרוואן הקטן של משפחת נווה בעפרה, "כשהתקשרת ושאלת אם זה נכון שאני גם עיוורת, גם גולשת גלים וגם עובדת סוציאלית. זה הצחיק אותי. כאילו זה חוסר אמון שדבר כזה יכול להיות. אנשים מדברים מתוך עצמם, ומדמיינים איך הם היו במקום הזה. אני מניחה שגם אני חוטאת בזה. אולי קצת פחות כי אני חיה את זה ואני מבינה מה זה ולכן יותר רגישה. שונות לא מפחידה אותי. אבל אני חושבת שכשאנשים מדברים מתוך עצמם, הם לא יכולים באמת להיפגש עם האחר. המפגש האמיתי לא באמת קיים".

והיא מתנצלת שוב ושוב על שאמרה את הדברים ישירות, ואני מחייכת ואומרת לה (ואין לי ספק שהיא יודעת לשמוע חיוכים), אין על מה, טוב שאת אומרת, למדתי.

עם שמואל והבנות שירי וים

עולם פנימי

"היום כשאני כבר אמא", אומרת עינת, "אני יכולה להבין מה עבר על אמא שלי, איך זה להרגיש שפנטזיות מתנפצות כשנולד ילד עם בעיה. אני יכולה לדמיין מה היא הרגישה, וזה לא פשוט, בטח כשזו עוד בת אחת עיוורת. לכל אחד מההורים שלי יש התמודדות שונה. אמא שלי יכולה עד היום לשאול אותי, 'איך את מסתדרת במקום שאת לא מכירה?', כאילו קשה לה להשלים עם העיוורון. אבא שלי הוא אחר, יש לו כוחות חזקים, הוא טיפוס שקופץ למים, לא מפחד. שניהם השקיעו בנו המון. כל מה שיכול היה לעזור לנו להרגיש רגילות. אחותי מיכל היא אלופת הארץ בג'ודו. היה משהו מאד טבעי בגישה שלהם, אבל היה חסר משהו רגשי".

איך לומדים לא להרגיש מסכנה ונחותה?

"אני לא יודעת, זה משהו פנימי שהנחה אותי כל הזמן. היו לי קטעים ועדיין יש, שאני מבואסת ממשהו שמישהו אמר, או משהו שלא הצליח. אני נותנת לכאב להיות, לא מבטלת אותו ולא מדחיקה אותו. פוגשת אותו, אבל אז אומרת לעצמי, זו נקודה אחת בתוך המציאות, זה לא הכל. לפעמים אני מתנצלת יותר מדי", היא אומרת בהקשר אחר, "אני שוב ושוב מתנצלת, כאילו מרגישה נחותה שצריכה לבקש עזרה.

"בילדותי פיתחתי לי עולם מאד פנימי, של מוזיקה וספרים (אז הם הוקלטו בקסטות, או ספרים בכתב ברייל), והייתי מפליגה עם הדימיון. גדלתי במשפחה מסורתית. עד כיתה ח' למדתי בתיכון רגיל, מעורב, ולא אהבתי אותו. אחותי הגדולה התחילה באיזשהו שלב לחזור בתשובה, ואני, באותו שלב, לא כל כך רציתי לשמוע על זה.

"מגיל מאד צעיר התחילו לעלות גם בי שאלות קיומיות. למה אנחנו פה בעולם, מה תפקידנו. אהבתי מאד את אביב גפן, והוא בשירים שלו צעק את כל השאלות האלה, וגם דיבר על הלגיטימציה של להיות שונה, לא ללכת עם העדר, לא לפחד להיות אחר, וזה דיבר אלי. מיכל אחותי למדה אז במדרשת הרובע והתחילה להשמיע לי שיעורים. בהתחלה לא קיבלתי את הדברים. אמרתי לה שמישהו המציא את אלוקים. אבל לאט לאט משהו נגע בי.

"בית הספר שלמדתי בו היה מאד מקובע, התמקד רק בלימודים, לא עסקו בנפש האדם. חברה בגיל של אחותי שהדריכה באחת הקייטנות שהייתי בה, סיפרה לי שיש לה חברות שלמדו באולפנת עפרה. סיפרה שזה מקום עם ראש פתוח, מאפשר, ושאולי כדאי לי ללכת ללמוד שם. ידעתי שזה מקום דתי, ובכל זאת אני זוכרת שהחלטתי שלריאיון הקבלה אני לא באה עם חצאית. אמרתי שאני לא מתחפשת, אני באה כמו שאני. באתי עם מכנסי ג'ינס וחולצה רגילה. שאלו אותי, את יודעת מה זה אולפנה? אמרתי שלא, אני רוצה לשמוע. הסבירו לי שזה מקום תורני, ואמרו לי, תצטרכי ללבוש חצאית. אמרתי שאני מוכנה.

"לזכותם ייאמר שקיבלו אותי. אמא שלי מאד נבהלה. היה לה מאד מוזר. ההתנחלות, הלבוש. יש לה טראומה מזה - פעם בדרך לכאן נכנסנו בטעות לרמאללה, דרכו עליהם נשק, זה היה בשנות ה-90' ומאז היה לה קשה לבוא לבקר אותי באולפנה. גם היום קשה לה לבוא לכאן, לעפרה. אבל היא ראתה שמאד טוב לי. למדתי גם כאן בכיתה רגילה, והיה כאן משהו מקסים ומיוחד ואחר. תחושה שאני חלק ממשהו, לא רק לעצמי. היו לי כאן קשרים משמעותיים וחברות טובות שקיבלו אותי בטבעיות. הייתי צריכה שמישהי תסביר לי מה זה להתפלל, איך עושים את זה בכלל. שאלתי, לא התביישתי. תוך כדי הלימודים חזרתי בתשובה. הייתי שואלת המון שאלות. ראש האולפנה אז היה הרב גיסר. אביה ששר היה רכז חברתי, והיינו בקשר מצוין, באתי עם המון שאלות מעניינות, והשיח איתו היה מאד משמעותי. חיה עציון היתה מורה שלי ואני זוכרת שהיא הקריאה לי את החומר ולימדה המון דברים שלא הכרתי, בעיקר ביהדות. זה היה תהליך דינמי, לא רצוף, משתנה. אני לא אדם של הגדרות. מושגים של דתי וחילוני זה לא המושגים שלי.

"כשסיימתי את אולפנת עפרה ויצאתי לחפש שירות לאומי, היה לי מאד לא פשוט. הייתי בכל מיני מקומות. הפנייה הראשונה שלי היתה לאולפנה מהאזור. כתבו לי מכתב במילים יפות, אנחנו לא יכולים לקבל אותך, אמנם מאד התרשמנו אבל הצוות לא מוכן. כל כך בכיתי. זה לא פייר. כל הזמן להיות בתחושה שאני צריכה להוכיח שאני יותר טובה ממישהו אחר, כי רק כך יקבלו אותי. ואחרת למה להם להתמודד עם זה".

בסופו של דבר הלכה להדריך באולפנה במעלות, ומשם המשיכה ללימודי יהדות במדרשת אביב בתל אביב. אחר כך השלימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת אריאל ("היו הרבה סטודנטים שהקריאו לי וקיבלו על זה מלגה"), ותוך כדי ההיריון הראשון עשתה הסבה לעבודה סוציאלית. לפני שנה סיימה תואר שני בעבודה סוציאלית ("היום כבר רוב החומר באינטרנט והמחשב מקריא לי").

לא נסחפים עם הזרם

כשהתחילה להיכנס לעולם השידוכים זה כבר היה סרט אחר. "בשידוכים הציעו לי רק אנשים עם מוגבלות. ואני לא הייתי מוכנה שזה יהיה המכנה המשותף שלי עם מישהו. זה נורא נמוך בעיניי. אחותי התחתנה לפניי עם מישהו רואה. ואז חברה התקשרה להציע את שמואל. הוא גדל בבית אל. בציניות אמרתי לה, כן, מה הוא, צולע? חירש? ספרי לי. והיא אומרת לי, דווקא אין לו משהו כזה. היא אמרה שהיו לו שאלות מעניינות, אחרות מרוב האנשים.

"שמואל הוא באמת אדם שרואה את החיים בצורה לא שגרתית. למפגש איתי הוא בא מאד פתוח, ולמד אותי לאט לאט. זה לא היה פשוט תמיד, הסביבה כמובן הקשתה, שאלו אותו כל הזמן למה לך בכלל להכניס את עצמך לסיטואציה הזאת, מה נסגר איתך, איך היא תבשל, איך היא תגדל ילדים. אבל הוא עמד מול זה בכבוד. אמר שזאת הבחירה שלו, וזהו. הוא אף פעם לא ראה אותי בתור מישהי שלא מסוגלת, ולא יכולה.

"שנינו לא נסחפים עם הזרם, לא שגרתיים. היו לנו המון שיחות עומק. אחרי שבועיים וחצי התארסנו. נפגשנו המון, הפגישות היו ארוכות ונגמרו רק בגלל קו האוטובוס האחרון. שמואל הוא מישהו שאפשר לדבר אתו על הכל, ותמיד ייתן לי עוד נקודת הסתכלות שלא חשבתי ולא ראיתי. אהבתי את העומק שלו, את זה שהוא לא שגרתי בהסתכלות לחיים, לא מקבל דברים כמובן מאליהם, באמת מסתכל בצורה מאד אחרת, פתוחה".

שמואל עובד כהנדסאי מכונות במפעל בראש העין. "יש לו ראש מאד יצירתי, וחוש טכני, שאותו גיליתי תוך כדי הקשר בינינו, ונוכחתי לדעת שזה מעולה בשביל למצוא כל מיני פתרונות טכניים למציאות חיי. למשל אני זוכרת שקיבלנו תנור אפיה ולא ידעתי להבדיל בין הכפתורים והתכניות, ואז הוא פשוט שם ברגים ואמר לי – שני ברגים זה כך, שלושה זה כך. מגניב. היה לי קשה להבחין בסכו"ם – הפרווה היה דומה לחלבי, אז הוא לקח כמה מזלגות וכופף טיפה".

גם המפגש עם עולם התעסוקה היה מאד לא פשוט, ולווה בהמון ריאיונות ומפחי נפש. וזה לא פשוט בכלל, היא מספרת, מאד מוריד את הדימוי העצמי, לא פעם מביא לתחושה שאין סיכוי. ושאלות נוקבות, מה עוד צריך לעשות כדי שמישהו לא יפחד מזה, לא יראה את העיוורון אלא אותי כאדם. "כל הזמן היתה התלבטות, אם לכתוב כבר בקורות החיים שאני עיוורת, ואם לא, אז להגיד בטלפון כשמתקשרים להזמין אותי לריאיון? או לא להגיד בכלל? ועשיתי גם את זה וגם את זה וגם את זה".

והמסקנה?

"כדאי להגיד בטלפון, כדי לצמצם את אפקט ההפתעה. את ההפתעה לא ממש ראיתי אמנם, אבל אמרו לי, אחת אפילו הגדילה לעשות ואמרה – אני ממש בהתנגדות אליך, זה מעורר אנטגוניזם. אמרתי לעצמי, פה אני לא רוצה לעבוד. אחת היתה בשוק ושאלה שאלות לא קשורות, ואז אמרה, ואו, מה את נשואה? אז מה בעלך מצא בך? טוב, את בחורה יפה, טוב, את נשמה גבוהה. זה היה מקום חרדי. לפני כמה חודשים פגשתי את אותה אחת מהריאיון ההוא, ישבתי מולה בוועדת קבלה של משפחה שהפניתי למסגרת שאותה היא מנהלת, והיא זכרה אותי, ופתאום גם התרשמה ממה שאמרתי. היא לא חשבה אז שאני יכולה להיות מקצועית ורצינית. בשבילי זו היתה סגירת מעגל.

"אני זוכרת שהפעם הראשונה שחוויתי את ה'לא' היתה כשפניתי למקום לעבודה עם נוער, ובטלפון של תיאום הריאיון אמרתי שאני עיוורת, ואחרי כמה זמן התקשרו ואמרו, בעצם אנחנו לא יכולים שתבואי, לא מתאים, וזהו.

"יש אפשרות לפנות לנציבות לשיוויון לאנשים עם מוגבלות, אבל אני לא אדם של מאבקים. יש דברים שאיאבק עליהם, אבל אני לא אוהבת להיאבק. לא ממקום פחדני, אלא ממקום שפשוט רוצה להמשיך. אני לא יכולה לחנך את כל העולם, אולי להשפיע על מי שסביבי".

בפעם הראשונה שהתקבלה לעבודה זה היה למילוי מקום בהוסטל לנשים פגועות נפש. "המנהלת היתה מיוחדת, אמרה שהיא אמנם לא מכירה אותי אבל רוצה לנסות". בשנים האחרונות עינת עובדת עם משפחות שיש להן ילדים עם צרכים מיוחדים במחלקת הרווחה במועצת בית אל, נוסעת בטרמפים ובאוטובוסים ("אין כידוע אוטובוס ישיר מעפרה לבית אל, אז הרבה פעמים טרמפים, אבל זו לא בעיה"). היא מלווה אותם בכל מיני צמתים בחיים, כל משפחה ומה שהיא צריכה – ייעוץ, הנחיה, וגם נוסעת אתם לכל מיני מקומות. "כל התחום הזה של מוגבלות נהיה טרנדי, מדברים המון על נגישות אבל אני לא באמת מרגישה שנכנסים לעומק של הדברים. מדברים הרבה על הכלה, וזו מילה שמעצבנת אותי כי היא יכולה להיות פטרונית - אני אחראי על העולם ועושה לו טובה ומכיל אותו. אני יודעת שאני נשמעת חריפה, אבל זו האמת שלי. ואני אומרת אותה כשאני רואה משפחות שהילד שלהם נמצא במקום שלא מתאים לו, והמקום הזה עוד אומר - אנחנו עושים אתו חסד. השילוב הזה לא יצליח, אי אפשר לבוא מנקודת מוצא כזו, זה לא יעבוד. גם האנשים האלה הם חלק טבעי מהחברה, אף אחד לא עושה כאן טובה".

צילום מסך מתוך "החדשות" - אתר mako

לגלוש על הגלים

בזכות תוכנת המחשב שקוראת מסכים במחשב ובאיייפון, יום אחד נתקלה עינת במודעה על קורס גלישה פרטני שמיועד לעיוורים, עם מדריך צמוד. "מיד זה סקרן אותי, כי אני ובעלי מאד אוהבים את הים. שנינו שטים בסירות מפרש, והוא חותר בקייקים, וברגע שהיתה אפשרות אז קפצתי עליה. פגשתי את מעיין, מדריכת הגלישה, שהיא מהממת ומיוחדת. היא מההתחלה באה ממקום של איך נעשה את זה, למרות שזה היה קורס שמיועד לעיוורים, עד שאתה לא פוגש את זה אתה לא יודע. היא באה עם גישה לחיים של להסתכל בפתיחות ובסקרנות, לא מתוך משהו מקובע. ולאט לאט פיתחנו את שיטת הלמידה. יש לנו לכולנו שבלונות בראש שלתוכן אנחנו מכניסים אוטומטית את מה שאנחנו חושבים ולא כל כך זזים משם בקלות, והיא דווקא היתה אחרת, נתנה לזה מרחב, והופתעה. חשבה שיהיה יותר קשה.

"זו חוויה מדהימה. ההצלחה של לתפוס גל - זה כמו בחיים, שמצד אחד לא נלחמים, לא הולכים בכוח, אבל כן בנחישות. זה מה שהרגשתי, ולהשיג את זה - זה וואו, כיף. זו הייתה התנסות חדשה לגמרי בשבילי ואני מאד אוהבת את הגלישה, ועדיין גולשת מידי פעם. מעיין ואני ממש חברות".

 

היא קוראת המון, הולכת לסדנת פלייבק, ו"יש עוד דברים שבא לי לעשות, יותר אמנותיים, קרמיקה וכל מיני כאלה. האייפון הוא כלי נהדר לקרוא ספרים ולראות סרטים", ואני שמה לב שהיא אומרת "לראות סרטים". החוויה שלה היא של ראייה, גם כשהיא הולכת לקולנוע היא מרגישה רואה. "היום יש סרטים מונגשים שזה חדש ונהדר. עד עכשיו הייתי הולכת לקולנוע ומה שהייתי רואה הייתי רואה, היו קטעים שהקהל צחק ולא ידעתי למה. היום בסרט מונגש יש קריין שמקריא את מה שרואים ולא שומעים, ויש עכשיו אפליקציה שאפשר להוריד את הסרט לטלפון ולשמוע באוזניות את הקריין תוך כדי הסרט בקולנוע, יחד עם כל הקהל. זה חלום. יש דברים שכיף שהם קורים".

את מה שאת שומעת את יכולה לראות בתוכך?

"יכול להיות". 

מה שאי אפשר לנגוע בו

האם את מקווה שימצאו ניתוח חדשני שיפתח את מאור עינייך, אני שואלת אותה, אבל היא אומרת שהיא לא שם בכלל, לא חושבת על זה, ולא עוסקת הרבה בלשאול את עצמה מה היא מפסידה. "זה לא חסר לי ביום-יום כל הזמן, אבל כן בא לי לראות דברים שאני לא יכולה לראות בדרך אחרת. נופים למשל, זה לא משהו שאפשר לנגוע בו. אני תוהה איך זה, מה זה. אבל זה לא חלום חיי – לראות, לא. כן בא לי לנהוג (לבעלי יש בדיחה קבועה בכאילו שוביניזם: "אני, לא מרשה לאשתי לנהוג"); הייתי רוצה לדעת מה יש לידי בחנויות. בעתיד יהיה טבעי שעיוור יילך עם פלאפון ואפליקציה ויראה את כל המוצרים בסופר. היום בחנות אני צריכה להיות ספציפית, בא לי לראות ולבחור. אולי אם הייתי רואה הייתי יודעת שיש משהו שאני יותר רוצה והוא מול העיניים, רק שאני לא יודעת שהוא שם. אני צריכה להיות מאד קונקרטית וזה מתסכל לפעמים. אם יש אפשרות להרחיב את האופציות הייתי רוצה שהן יקרו. בא לי שכן אהיה פחות תלויה באנשים בדברים מסוימים. ככל שהדברים יותר נגישים זה יותר טבעי ונוח. היום כל זה הולך ונהיה קצת יותר קל, עם האפליקציות שמתפתחות כל הזמן.

אם יש משהו שאליו היא כן מייחלת, היא אומרת בסופו של דבר, זה למפגש האמיתי, שאנשים יוכלו להיפגש – קודם עם עצמנו ואחר כך עם מי שסביבנו. "מפגש פנימי, אמיתי, לא טכני. להיות עם יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה. שנגלה גם על עצמנו וגם על אחרים דברים שלא חשבנו שיש אותם, ושאנשים יידעו שתמיד יש להם את הבחירה מה לעשות עם החיים שלהם בכל מציאות שהיא, יזכרו שבכל אחד יש כוחות".

חזור למגזין