דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 436 טבת תש"פ ינואר 2020
מאמרים

מי מטפל במטפל?

צוותי העבודה ומתנדבי צוותי החירום ביישובים שלנו מתגייסים בשעת אסון לחיזוק החוסן הפרטני והקהילתי. הם עוברים הכשרות ותרגילים ויש להם ליווי מקצועי, אבל גם לנו התושבים תפקיד ביצירת מערכת תומכת עבורם


מי מטפל במטפל?

כולנו מקווים שאירועי החירום שאירעו בשנים האחרונות ביישובי בנימין נמצאים מאחורינו. עם זאת, המציאות מוכיחה שלאירועים כאלה עדיף להתכונן מראש ולא לשלם מחירים בזמן אמת בגלל חוסר מודעות.
את המאמר הזה אני כותבת בין חדשות על תאונה קטלנית נוספת לבין מוות פתאומי משפעת, ושאר אירועים דומים שהכרנו.
זה בדרך כלל מתחיל עם הודעת ווטסאפ מהבעל או מאמא שלחוצה או משכנה, "שמעת?!", ואז אנחנו נלחצים ומגיבים: "לא, מה קרה?", או ישר נכנסים לאתר חדשות כדי לבדוק מה באמת קרה.
תאונת דרכים רצינית, פיגוע לא עלינו, מוות פתאומי ומטלטל. לצערנו הגדול הם נוכחים ונמצאים סביבנו. כל אירועי החירום האלו מטלטלים את כולנו מבחינה רגשית, וככל שאנחנו יותר קרובים ויותר מכירים (ובשפה המקצועית – במעגלי פגיעה יותר קרובים), אנחנו נשאבים גם לעשייה - בישולים, בייביסיטרים, תהילים, שיחות עם הילדים שלנו, ועוד.
יש קבוצה אחת שלא פנויה לשבת בנחת לשיחת עיבוד מצב פנימית עם עצמה, עם בן הזוג, או עם הילדים בבית – הצוותים המקצועיים המטפלים באירוע. אנשי צח"י, העו"סים הקהילתיים, רכזות הקהילה ורכזות השכונה, רכזי המתנדבים, רכזי הנוער, חברי מזכירות ובעלי תפקידים נוספים.
הם לא פנויים כי הם מתפעלים את האירוע, ורק כשמצב החירום יירגע הם אולי יתפנו לדאוג לעצמם ולביתם. הם רצים החוצה בכוננות מתורגלת היטב כשמגיע הטלפון הקשה, הם מתכנסים תוך דקות ספורות לישיבת חשיבה, הם מוציאים הנחיות, הם אלו שלפעמים מבשרים את הבשורות הקשות לבני משפחת הנפגעים, הם מנהלים את האופי והלו"ז של הסיוע, ולעיתים הם אפילו מנהלים ומנתבים לאורך ימים ארוכים את הרצון הטוב של עם ישראל להיות חלק ולעזור מרחוק.
גם כשכולם כבר יחזרו לאיזושהי שגרת תפקוד, הם ימשיכו לטפל בהשלכות האירוע, להיפגש ולדבר ביניהם פעם ביום לפחות. הם ימשיכו לקבל - גם ימים אחר כך - טלפון של "אנחנו קהילה שכנה ואנחנו רוצים להביא לכם חלות או עוגות לשבת. אתם יכולים לארגן לנו מפה של היישוב כדי שנתארגן לצוותי חלוקה, וגם מישהו שיפגוש אותנו ביום שישי בצהריים?". הם יישבו לראשונה עם הילדים ועם בן או בת הזוג שלהם רק בערב שבת, כדי לעבד את מה שעבר עליהם בשבוע המטורף הזה. אחרי שהם סיננו את ההורים הפרטיים והמודאגים שלהם במשך כל השבוע. (המסודרים שבהם יכתבו מיד כשתהיה להם שנייה פנויה - "הי אבא ואמא, יש לנו עוד אירוע חירום, לא אהיה זמינה ביומיים הקרובים בכלל. הכל בסדר אצלי, אז אל תדאגו אם אני לא עונה"). הם שם בשביל כולנו.
ואיפה אנחנו בשבילם?

 

מה יעזור באמת


האם אנחנו זוכרים שגם כשנראה שכל העיסוק הטכני נגמר, הוא ממש לא?
דבר אחד חשוב לדעת – הם לא ידאגו לעצמם. הם לא יגידו שמגיעים להם פרגון, הפגה, הכרה. הם אנשים כאלו, שרגילים לדאוג לאחרים, ולדאוג לעצמם נראה להם קצת מוזר.
הם אלו שממשיכים לעבוד מאחורי הקלעים כי בת השירות שתפקדה מדהים ועבדה עם הנוער כל השבוע, סוף סוף קרסה (בצדק) וגם היא צריכה את התמיכה שלה.
הם אלו שמסתכלים על כולם ושמים לב מי מראה סימני קושי רגשיים או תפקודיים באיחור, וצריך לחבר אותו עם איש מקצוע.
הם אלו שממשיכים לנתב את הנתינה שמגיעה גם אחרי שבוע ושבועיים.
הם עובדים תמיד בטירוף כי רק עכשיו הם התפנו לשוטף שהתעכב במשך שבוע ונוצר להם איחור מטורף בכל מה שהיה צריך טיפול מזמן.
ובשפה מקצועית - האם מישהו מטפל במטפל?
האם הוא קיבל עוגות עם פתקי הערכה השבוע או רק ארגן עוגות לאחרים? האם מישהו הביא לישיבות החירום אוכל מבושל, כי זכר שהם לא יגיעו הביתה ב-48 השעות הקרובות ויחיו על פריכיות וקרואסונים? האם רכזת הקהילה מגיעה לשבת אחרי עבודה בלחץ עד 15:00 אחר הצהריים ביום שישי וצריכה לבשל עכשיו ארוחות לשבת שלמה, או שמישהו דואג לה לארוחות השבת? האם מישהו - שהוא לא חלק ממערך החירום וצריך את ההפגה הזו בעצמו - חושב לשלוח את אנשי הצח"י למסעדה או ליום הפגה, או אפילו רק לתת שובר אישי לעיסוי להפגת העומס והלחצים?
אני רוצה להזמין אותנו לראות את האנשים הנפלאים האלו שמסתובבים בינינו.
הם דואגים מאחורי הקלעים שהכאוס יהיה קצת יותר בשליטה, קצת יותר סביר, שנעבור את התקופה הזו הכי טוב שאפשר, שנחלים ממנה יחד. אני רוצה להעלות למודעות שלנו את הסוגיה - שלא נשכח לראות אותם ולפרגן להם בזמן האירוע, בסיומו וגם במילה טובה בשוטף. הם סוחבים את זה איתם תמיד.
אני רוצה לשתף אתכם בשני רעיונות מעשיים, ואת השאר אני בטוחה שהדמיון שלכם ישלים. האחד - עזרה פנימה, בתוך היישוב שלכם. באחד היישובים נתקלתי ב"ועדת פרגון" - כמה נשים מקסימות שלקחו על עצמן לראות את האנשים שעובדים קשה. כשיש אירוע חירום גדול, הן שולחות עוגה עם פתק של אהבה והערכה שאומר כמה התושבים רואים את העשייה ומעריכים. הן אפילו לא חותמות בשמן, אף אחד לא מכיר אותן, אבל בעל התפקיד יוצא עם תחושה שהקהילה יודעת כמה הוא השקיע.
הרעיון השני הוא דרך עזרה כלפי חוץ - ליישוב אחר בתקופת חירום. רונית שבטל, רכזת הקהילה המדהימה של היישוב ברוכין שבשומרון, התקשרה אלי כשעבדתי בנווה צוף וריכזתי את אינסוף הטלפונים לתמיכה שהגיעו אחרי הפיגוע בו נרצחו בני משפחת סלומון הי"ד. להבדיל ממקומות רבים שהציעו עזרה ספציפית, היא אמרה לי: "אני רוצה רק לעזור לכם. מה אנחנו יכולים לעשות שיעזור לכם באמת?". אני הייתי כבר סחוטה מעייפות אז היא חשבה יחד איתי מה הצרכים שלנו שבוע אחרי הפיגוע, ודייקה עד שיכלה לתת את העזרה הכי טובה שהיינו צריכים – שבאמת היתה סיוע לצוותי החירום בשלב ההוא.
אתם קהילה אחרת ורוצים לתמוך בקהילה שנפגעה? הרימו טלפון ושאלו גם מה שלום צוותי החירום והרכזים במקום, והאם מישהו דואג להם. מניסיון רב, רוב האהבה מגיעה לקהילה הרחבה, והצוותים נמצאים פחות במיקוד.
לכולנו ברור שצוותי החירום הם אבן היסוד של תפעול אירוע וחוסן הקהילה. ודאי שהכוח שלהם נשען על הכשרות, על אימונים "יבשים" בשעת שגרה, על בניית מערכת שתתפקד בעת חירום, ועם זאת, לכולנו – התושבים – יש תפקיד בשימור ותחזוקת הצוותים.
גם במקומות הקשים, יש לנו איפה להוסיף אור וטוב.
וכמו שאומרים בהשתלמויות של צוותי חירום – שניפגש בתרגילים בלבד.

----------------------------------

רחל גוטמן היא מנחת סדנאות לתקשורת ומנהיגות בקהילה.
לתגובות ויצירת קשר: rgutman100@gmail.com ,052-5666514
 

חזור למגזין