דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 436 טבת תש"פ ינואר 2020
מאמרים

האחד יקים את חברו

במנהגי האבלות הפרטית אנחנו מונים שבעה ושלושים ושנה. כיצד מתמודדת קהילה עם החלל שנפער בתוכה מול אבדן משפחה שלמה? ביישוב פסגות מנסים לסכם את השנה שאחרי אסון משפחת עטר, מתנחמים מהיחד ומבקשים להנציח את החיים שנגדעו


האחד יקים את חברו
הזמר ביני לנדאו בהקלטת 'נקומה נא' עם ילדי פסגות

יום שלישי, כ' בחשוון, 30 באוקטובר 2018, היה יום הבחירות לרשויות המקומיות. מזג אוויר נוח, יום חופש, זמן איכות משפחתי. אצלנו בפסגות היתה תחושה שהיישוב מתרוקן, כולם נסעו לנצל את היום לטיול או בילוי.

בשעות הצהריים של אותו יום התחילו לזרום ידיעות מאתרי החדשות על תאונה קשה בכביש 90 סמוך לים המלח. כמו בכמעט כל אסון יש חרדה שאולי הפעם מדובר במישהו שאנחנו מכירים. לאט לאט החלו השמועות להתקרב. זו משפחה מהיישוב, כולם נהרגו, שישה ילדים, אב ואם. במשך זמן מה נשארנו עם הידיעה שהמשפחה שנהרגה היא מפסגות אך לא ידענו במי מדובר. באותם רגעים כל המשפחות רצות בראש עד רגע הבשורה.

ואז התמונה המשפחתית ממערת המכפלה נצרבת בראש לנצח, משפחת עטר.

יריב, שושי, יעקב ישראל, עטרת תפארת, איילה, מוריה, ידיד, אביגיל.

אבל כבד ירד על היישוב שלנו. חור שחור שלא נתפס. בור שלא יכול להתמלא. חֶסֶר שלא ניתן לתאר במילים. שנייה אחת, משפחה אחת.

לא מצליחים להבין, כמובן שלא לעכל. כל אחד קיבל את הבשורה במקום אחר, לא יודעים מה להגיד, לא יודעים מה לעשות.

התחושה היחידה שברורה היא הרצון לא להישאר לבד, להיאחז בביחד. לבכות ביחד, לכאוב ביחד, לדבר ולשתוק ביחד. באותו ערב התכנסנו במספר מעגלי חיזוק. המבוגרים התכנסו בבית הכנסת, החברים הקרובים התכנסו בנפרד, ובני הנוער התכנסו לפי שכבות גיל.

חברי צח"י, צוות עובדי היישוב, המועצה והעובדות הסוציאליות עטפו אותנו, כל מעגל בנפרד. אמרו שכל תגובה היא לגיטימית, שכל אחד יגיב באופן שונה. שחשוב שנחזק זה את זה. שנכיל אחד את השני. הם נתנו הנחיות להורים כיצד לדבר עם ילדיהם על האסון. כיצד לספר להם שחברם או חברתם לא ישובו.

בימי השבעה האבל הורגש בכל פינה. המנחמים שטפו את היישוב בהמוניהם. מכובדים רבים הגיעו על מנת לנחם את המשפחה המורחבת ואותנו. ערוצי הטלוויזיה הגיעו לסקר, לשמוע מתושבים וחברים על המשפחה הנפלאה הזאת. משפחה שנכנסה לכל סלון בישראל וחדרה ללב של כל אחד ואחת.

מבין הדמעות ראינו איך עם ישראל הוא כמשפחה אחת גדולה אשר כואבת את כאבנו. קיבלנו משלוחי עוגות ממשפחות מכל רחבי הארץ שרצו להיות חלק ולחזק. יישובים מהאזור הכינו שלטי חיזוק ושלחו שקיות ממתקים לילדים. הרגשנו עטופים, הרגשנו מחובקים, הרגשנו שאנחנו לא לבד.

בשבת הראשונה לאחר האסון נאחזנו בביחד. זו היתה שבת חיזוק יישובית. שמענו שיח רוחני מלא אמונה מפי רב היישוב, הרב וייצן, ומפי הרב שמואל אליהו והרבנית טובה אליהו שהגיעו לחזק. במוצאי שבת הגיעו הרב והרבנית בן ישי והעבירו שיחות שנתנו כוחות.

במלאת 30 יום לאסון, צוות היישוב החליט לארגן שבת קהילתית נוספת שכותרתה "טובים השניים מן האחד... כי אם יפלו האחד יקים את חברו" (קהלת ד'). מילים אלו העבירו את התחושה הכללית ששררה ביישוב מאותו יום, תחושה שקל יותר להתמודד ביחד. התכנסנו לעונג שבת למבוגרים, בוגרים ונוער. שרנו ושמענו דברי תורה לזכרם של בני המשפחה.

בראש חודש טבת, נר שמיני של חנוכה בשנה שעברה, התקיימה לזכר שמונת בני המשפחה הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של שכונת העי, בה גרה המשפחה עשר שנים. נתרמו ספר תורה ופרוכות יפיפיות.

משפחת עטר היתה חלק בלתי נפרד מבית הכנסת. הנוכחות שלהם תמיד הורגשה - בתפילה, בהצגות שהילדים השתתפו בהן בשבת זכור, בתחנות שהם הפעילו במסיבת פורים ובשיחות מלאות הקשבה ואהבה עם שושי בדשא כשהילדים משחקים בחוץ עם כולם. וכעת גם החיסרון הורגש בעוצמה.
שמחנו בשמחתה של תורה, כאבנו, התחזקנו, דמענו והתרגשנו. "זאת נחמתי בעניי כי תורתך לא שכחתי" (תהלים קי"ט, נ"א).

משפחת עטר ז"ל. תמונה שנצרבה בזיכרון

לזכור אותם בחייהם

כשאסון כה גדול פוקד יישוב בעל מגוון אנשים וגילאים, כל תושב מגיב אליו בצורה שונה. זה טבעי, כאמור כך אמרו לנו מראש שיקרה. חלקים בקהילה מעורבים יותר וחלקים פחות, כל אחד קשוב לליבו ולמה שנכון עבורו. החברים, השכנים והילדים שהיו חברים של בני משפחת עטר, חשים את החוסר בצורה יום יומית. החוסר הגדול הוביל רבים לפעול לזכרם של בני המשפחה בדרכים שונות.

בנות כיתתה של עטרת תפארת, שהתחילו את פרויקט בת המצווה שלהן לפני התאונה, חשו צורך לזכור ולהנציח את חברתן. הן החליטו לתפור חצאית מיוחדת לריקודים שכל אחת מהנערות תרקוד איתה בחגיגת בת המצווה שלה. תושבת היישוב רחל הרטום סייעה להן בתפירה, והן רוקדות עם החצאית הזאת בכל חגיגות בת המצווה שלהן וכך הן זוכרות את חברתן - שהשמחה תמיד היתה חלק ממנה - ברגעי השמחה שלהן. בנוסף הן התרימו כספים על מנת לחגוג בת מצווה לילדה ממשפחה מעוטת יכולת לזכרה של חברתן.

בני שכבת הגיל של יעקב ישראל ז"ל והוריהם, פנו אל רכזת הקהילה אלישבע גץ, לקראת השבת בה אמור היה יעקב לחגוג בר מצווה והציעו לציין זאת בעלייה לתורה וקריאה משותפת של חבריו. לאחר מכן היה קידוש יישובי לזכרו, במעורבות כלל התושבים.

חברי צוות נחשון בסניף בני עקיבא ביישוב הקימו פינה לזכרם של בני משפחת עטר: הם שיפצו פינה שהיתה בסניף, בנו ספסלים, צבעו ושמו דשא סינטטי. הפינה נחנכה בטקס שהתקיים בעיצומו של חודש ארגון.

לקראת יום השנה לאסון, צוות היישוב, בהובלת אלישבע רכזת הקהילה, גייס צוות חשיבה לארגון האזכרה. המחשבה היתה ליצור מצד אחד משהו שהוא ממלכתי ומכובד, ומצד שני להיות אקטיביים ולהכניס פן של עשייה, של חיים. בסופו של דבר הוחלט לארגן שבוע שלם בו יתמקדו בנושא זהירות בדרכים.

יש בנו הבנה שלא הכל בידיים שלנו, ובחרנו להתמקד בעיקר במה שכן בידיים שלנו, להתעסק בחיים ובשמירה עליהם ולייצר עשייה בריאה וטובה.

בשבוע האזכרה הילדים ראו הצגה שעסקה בנושא הזהירות בדרכים, ששילבה מסרים חינוכיים באופן הומוריסטי. מחוץ להצגה נמכרו קסדות בטיחות לנהיגה באופניים במחיר מוזל. למבוגרים ולנוער הובא סימולטור נהיגה.

בבית הספר ערכו ספר סיפורים וזיכרונות על משפחת עטר, כדי שנוכל ללמוד ממידותיהם וממעשיהם של כל אחד ואחת מהמשפחה. הגדוּלה שלהם פשוט נגלית ומתעוררת מבין הדפים.

לאזכרה שהתקיימה באולם המרכזי ביישוב הגיעו בני משפחת עטר המורחבת. היה אירוע מכובד ומרגש בו נשאו דברים רב היישוב הרב וייצן, אחותו של יריב, אחותה של שושי ונציגי החברים. במהלך האירוע התקיים סיום מסכת של השכנים משכונת העי, לאחר שנת לימוד משותפת של מבוגרים וילדים לעילוי נשמת משפחת עטר.

בנוסף הוקרן סרט ששילב ראיונות עם חברי כל בני המשפחה. החשיבה מאחוריו היתה לקבל השראה ממשפחת עטר ולא רק להיזכר באסון. לזכור אותם בחייהם ולא רק במותם, לתת להם חיוּת.
בסוף הסרט הוקרן קליפ לשיר שהקליטו תושבי היישוב ביחד עם הזמר ביני לנדאו, השיר 'נקומה נא' שהמילים שלו מאד משקפות את הגעגוע העצום, החלל הגדול שנפער, אך גם את השאיפה לקום מהאסון, לזכור את משפחת עטר החיה, ללמוד מהם ומאישיותם יוצאת הדופן.

 

"נקומה נא ונסובבה בעיר

בשווקים וברחובות

נבקשה את אהבתנו

בארץ לא זרועה

להמשיך ללכת

ובכוח זיכרון אחד ישן

לעבור כל מדבריות נפשנו

ואם ניוותר לבד בחשכת לילה

רק להחזיק מעמד עד עלות השחר

גם אם נדמה

שהרמנו ידיים

עמוק בתוכנו מעולם

לא אמרנו נואש

אפילו יוסיף הכל להיות מעורפל בינתיים

לא ימנע מאתנו

לקום ולהתחיל מחדש"

 

מקרה משפחת עטר לימד אותנו כקהילה, גילינו מקורות של עוצמה, נגיעה בשורשי הכאב באופן בהיר ובלתי אמצעי, וחיבור בכל שכבות האוכלוסייה והגילאים.

מי ייתן ולא נדע עוד צער. "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".

חזור למגזין