דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 436 טבת תש"פ ינואר 2020
טורים

רק רגע עם מיכאל אוריצקי, ענתות

"לקחתי חלק מהעמוד שלב התרסק עליו עם האופנוע ושמתי עליו את השמש. משם זה כבר התקדם. אני מזמין את כולם לבוא, ילדים, צעירים ומבוגרים, להרגיש ולהבין מהי מערכת השמש ועד כמה אנחנו קטנים ומיוחדים"


רק רגע עם מיכאל אוריצקי, ענתות

נולד ב-1945 וגדל בברית המועצות.

ב-1990 עלה ארצה.

נשוי לטטיאנה. אבא ללב ז"ל ולאביה, וסב לארבעה נכדים.

לימודים: הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה. לימודי פילוסופיה עצמאיים והסבה לנגרות.

מוטו לחיים: "פרו ואבו, לחות. לפי התורה ולפי הטבע כל צעד בחיים אדם יכול לבחור ולשנות, חוץ מהלידה. מאז צריך פשוט לחיות".

 

מה היה הרגע -

 

שזכור לך מילדותך?

הייתי ילד יהודי בעיירה קטנה שכללה 500 משפחות, מתוכן רק ארבע יהודיות. ההורים שלי היו אנשים פשוטים ולא דתיים, אבל כולם ידעו שאני יהודי. החברים הרוסים שלי לא התנכלו לי כי הייתי חבר שלהם, אבל התנכלו לכל יהודי אחר שראו. הם היו אומרים "אלה ז'ידים, אבל אתה משלנו".

כשהתקרבתי לגיל בר המצווה לא יכולתי לחגוג כי ברוסיה היה איסור לחגוג טקסים לאומיים דתיים. התחלתי לשאול את ההורים שלי מה זה אומר להיות יהודי והם לא ידעו להסביר לי. סבא שלי, שהיה אדם חכם מאד, הביא לי חומש ברוסית ולמדנו ביחד מאיפה הגענו, מי העם שלנו ומי אנחנו.

 

של שמחה מיוחדת?

הקבלה ללימודי הנדסת רדיו ואלקטרוניקה ברוסיה. את בחינת הקבלה בכתב סיימתי מהר, בדקתי עם החברים בחוץ ונדמה היה לי שעברתי. אלה שעברו את הבחינה היו צריכים להיבחן גם בעל פה. הרגשתי בטוח אז לא בדקתי אם עברתי ובאתי להיבחן. הנס הראשון היה שלא הייתה מזכירה בכניסה. פשוט נכנסתי ועניתי לבוחן על כל השאלות. בסוף הוא שאל שוב מי אני ואמר שאני בכלל לא מופיע ברשימות. המזכירה שבדיוק הגיעה אמרה שנכשלתי בבחינה הראשונה ולא הייתי אמור להיבחן שוב. לא הבנתי איך זה יכול להיות. החלטתי להילחם. והנה הנס השני, המזכירה שקיבלה ממני את הבחינה הראתה לי שאין את התשובות, רק את הטיוטה ועליה כתוב בגדול "נכשל", ואני הרי הגשתי לה גם את התשובות. חייבים להבין שברוסיה היה אסור להתווכח עם האליטות, עם השלטון. לא שאלו אף פעם שאלות. בכל זאת פניתי לאחראי. חיכיתי שלוש שעות וכשנכנסתי חזרה למשרד הפקולטה, קרה הנס השלישי. אמרו לי שזאת פעם ראשונה בהיסטוריה של האוניברסיטה שאיבדו את המבחן, והחליטו לקבל אותי למרות זאת. הייתי המאושר באדם.

 

של בחירת כיוון בחיים?

ברוסיה עבדתי כמהנדס אלקטרוניקה בתחום הטלוויזיה, שם גם הכרתי את טטיאנה. בשלב מסוים הבנתי שאני לא מצליח להתקדם בעבודה בגלל שאני יהודי. הרגשתי מושפל. החלטתי שאני לא רוצה לחיות בעולם אנטישמי. הלכתי ללמוד נגרות, שם לא הפריע לאף אחד מי אתה ומה הזהות שלך. כשראיתי שאני טוב בנגרות ועושה דברים יפים, נשארתי בתחום.

 

של שינוי משמעותי?

ההחלטה לעלות לארץ לא הגיעה באופן פתאומי. לחיות במדינה זרה זה לא פשוט ליהודים. ראינו שמפריעים לנו להתקדם וכל השאיפות הלאומיות דוכאו. כשהבנו שאי אפשר לחיות יותר חיים מלאים והאימפריה מתחילה להתפרק, הלכתי ללמוד עברית בבית הכנסת של חב"ד ובהמשך עלינו ארצה לירושלים.

 

שבו החלטתם לגור בבנימין?

כשדמיינו את החיים שלנו בישראל רצינו שיהיה לנו בית על הקרקע, רצינו לחיות בטבע, עם גינה. מה לעשות שכשהגענו לירושלים הבנו שלא נצליח לקנות בה וילה. הגענו עם 600 דולר בכיס, זה הכל. כשהבנו שנוכל לקנות בית קרקע רק ביישובים, לקחתי סרגל ומפה ומדדתי איזה יישוב הכי קרוב לירושלים. יצאו אדם וענתות. באותה תקופה שמעתי מחבר על ענתות, אז הגענו לשכונת הקרוואנים כאן. ב-1994 פיתחו ביישוב שכונה חדשה לצעירים ועולים חדשים, וקנינו בה בית. מאז אנחנו פה.

 

של צער גדול?

לב היה הילד השני שלנו. מהתחלה חינכנו אותו לדעת כמה שיותר על הסביבה, על הטבע ועל העולם. לשים לב למה שיש מסביב. כשעלינו לארץ הוא קצת הסתבך עם הלימודים והשפה, אבל למרות זאת הוא ניסה. הוא התגייס לצבא ושירת בבופור והשתתף בכל המבצעים שהיו. הוא באמת היה ילד ממש מוצלח. הוא נסע לעולם במסגרת העבודה שלו, ואהב מאוד אקשן ואת האופנוע שלו. הוא נסע בו שנתיים, עד שיום אחד הוא יצא מהבית ושעה אחר כך הגיעו להודיע לנו בשורת איוב. לב התרסק עם האופנוע ונהרג במקום. זה היה בנובמבר 2015.

עד סוף החיים שלנו נחיה עם הרגע הזה. הרגע הכי קשה ומפחיד. כל אחד שעבר מוות של מישהו קרוב מבין, אבל מי שלא - לא יצליח להבין לעולם. אנחנו לא לומדים ולא מספרים לנו על המוות. אני לא יודע אם היו יכולים ללמד בני אדם להתכונן לרגעים כאלו קשים. יכול להיות שלמאמינים קל יותר, אולי הם יודעים משהו על חיים ומוות.
קשה לחלוק את הרגעים האלו עם אנשים אחרים. כל אחד אוהב לספר על השמחות שלו, אבל בעצב וצער כולם יותר סגורים. כל אחד סוחב את הכאב עם עצמו לבד.

 

של הגשמת חלום? 

אחרי שלב נהרג התלבטתי רבות איך להנציח את שמו. הוא מאוד אהב אסטרונומיה. היו לנו הרבה שיחות על העולם, על האנושות. על המקום של היהדות בתוך כל הדבר הגדול הזה. בסוף עלה לי רעיון לבנות בענתות מודל של מערכת השמש. אין דבר דומה לזה בארץ.
רציתי שאנשים יבינו את הפרופורציות והמידות של הכוכבים. כדי להבין את הממדים של היקום ואת מערכת השמש חייבים מודל. בציור על דף נייר אפשר לנסות להבין, אבל בסוף כדי להבין את המרחקים האמיתים חייבים משהו מוחשי. בהתחלה לא ידעתי איך אצליח לעשות את זה. בכוחות עליונים זה קרה למרות שזה היה קשה. לפעמים הרמתי את העיניים וביקשתי מלב שיעזור לי. לקחתי חלק מהעמוד שלב התרסק עליו עם האופנוע ושמתי עליו את השמש. משם זה כבר התקדם.
אני מזמין את כולם לבוא, ילדים, צעירים ומבוגרים, להרגיש ולהבין מהי מערכת השמש ועד כמה אנחנו קטנים ומיוחדים.

חזור למגזין