דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 437 אדר-ניסן תש"פ מרץ 2020
כתבות

חדש ימינו כקדם

אם חשבתם שימי החלוצים והמיישבים כבר מזמן מאחורינו וסיפורי "לא היו מים ולא היה חשמל" הם רק נוסטלגיה רחוקה, הכירו את צבי והדסה לקס שעזבו בית עם גינה ומשכנתא, ויצאו להקים חווה חקלאית חדשה


חדש ימינו כקדם

יש מי שאומר על הצעירים של היום, בני העשרים-שלושים, שהם לא יודעים עבודה קשה מהי, ושהם גם לא רוצים לדעת. ביציאה משער הברזל שבגדר הביטחון של היישוב נחליאל, נגלית לפניי החווה החקלאית החדשה של צבי והדסה לקס, ומלמדת אחרת. לגמרי אחרת.
הזוג לקס, בני 30, הם הורים לארבעה: גבריאל (5), יהונתן (3), יהודית (1.5) וזאבי (חודשיים). יש להם בית בתוככי נחליאל, רגיל ופשוט עם גינה ומשכנתא, אבל הם החליטו לצאת מגדרם, תרתי משמע.
לפני כשנה וחצי הקימו חווה, דיר כבשים ובית מגורים בשטח פתוח מחוץ ליישוב, בואכה שביל המעיינות.
צעידה קצרה בדרך עפר מביאה אותי לפתחו של הבית שבנה צבי במו ידיו, בעזרת שכן מנחליאל וכמה מתנדבים. הבית עשוי עץ, וילונות מעטרים את חלונותיו, ובסלון הנעים והחמים אנחנו מתיישבים לשיחה על חייהם החדשים.
עבור צבי מדובר בהגשמת חלום ישן. "מאז שאני ילד ידעתי שיום אחד אתעסק בחקלאות ובעלי חיים. כולם סביבי תמיד ידעו שכל חיה פצועה בשכונה מביאים אליי".
המבטא הדרום-אמריקאי המורגש של צבי קצת מטעה. הוא הושפע מאמו שעלתה מברזיל, לשם התגלגלה משפחתה מאירופה אחרי השואה, אבל הוא עצמו נולד וגדל בירושלים, עירוניסט.
"גדלתי בחינוך חצי חרדי", הוא מספר, "למדתי בישיבה תיכונית ואחר כך בישיבה גבוהה, אבל ראיתי שאני לא מוצא את עצמי בין ארבעה קירות".
בגיל 19 עזב את הישיבה והתגייס לצבא, לגדוד נצח יהודה. הוא שירת כמ"כ ויצא לקורס קצינים, ולמרות שהודח מבה"ד 1 בגלל ויכוח על ענייני דת ("מחזור אחד אחרי אלו שיצאו מהופעה בגלל שירת נשים. הכל היה מתוח יותר"), הפך בסופו של דבר למ"מ בגדוד.
אחרי השחרור נישא להדסה, שהיא – לא פחות ולא יותר – מנהלת מחלקה במס הכנסה.
"אני ילדה טובה נוף איילון", היא מעידה על עצמה מיד. "מעולם לא חשבתי על חוות ודברים כאלה. עשיתי שירות לאומי בגרעין תורני והלכתי ללמוד מינהל עסקים וחשבונאות". מהחווה יוצאת הדסה מדי יום למשרדי מס ההכנסה בתל אביב ולפעמים להנהלה בירושלים. בימים אלו היא נמצאת בחופשת לידה לרגל הולדת בנם הרביעי.
"כשצבי בא אליי עם כל הפרויקט הזה של החווה לא הבנתי מאיפה זה נפל עליי. ממש מקח טעות", היא צוחקת. אבל כשהבינה כמה זה חשוב לו, שינתה כיוון. "אמרתי: החיים הם הרפתקה. מקסימום, מוכרים את הבית ומתחילים מחדש. ננהל את זה כמה שיותר נכון וטוב, ובעזרת ה' יהיה מה שיהיה. זה היה ממש משמעותי מבחינתי השחרור הזה. והנה אנחנו פה היום".
"התייעצתי עם אנשי מקצוע", היא מוסיפה. "לי היה ברור ששנינו נהיה שכירים. גדלתי על זה שצריך לעבוד קשה ויש לך הכנסות, יש לך הוצאות ואתה יודע מה אתה עושה. ופתאום בחווה הכנסות והוצאות מתמשכות על פני שנים. אתה קונה טליות ומגדל אותן עשרה חודשים עד שנולד טלה, ורק אחרי עוד חמישה חודשים אפשר למכור אותו.
יש לי קולגה במשרד שאחראי על תחום החקלאות. כשסיפרתי לו על התכניות הוא ניסה בהתחלה לשכנע אותנו לרדת מזה אבל ראה שאנחנו רציניים, אז הוא אמר אוקיי, אם ככה בואו ניתן לכם כלים לפחות שתעשו את זה נכון".

שלוש שנות הכנה

הפרויקט החל להתגבש במוחו של צבי כשעוד עבד בתפקיד בטחוני במשרד ראש הממשלה. "לא הייתי בבית בכלל. בחמש בבוקר הייתי מניע את האוטו וחוזר בתשע-עשר בלילה כשכולם ישנים, לפעמים לא חוזר בכלל, לפעמים נוסע בשבת", הוא נזכר. "הקושי בעבודה הבטחונית הוא לא השעות, אלא בעיקר שאתה לא יכול לתכנן לו"ז. היו שואלים אותי 'אתה בא לחתונה?', והייתי עונה שאני לא יודע. 'אז מתי תדע?' עד שלא אגיע לא אדע.
"רציתי להיות עם הילדים, לעשות משהו שאני אוהב ויש בו גם אידיאולוגיה ועניין חינוכי".
להדסה היו כמה תנאים לפני המעבר מחיי הבורגנות. "אמרתי לצבי שלא אעלה לשטח כשאין לי חוזה עליו. בתור עובדת מדינה ובן אדם שמכיר את ההתנהלויות בדברים האלה, לא הייתי מוכנה לעזוב הכל, ושאחרי שבוע יגידו לי ללכת".

איך התחלתם להפוך את החלום למציאות?

צבי משיב:" יש במועצה רכז ועדה חקלאית, מי שרוצה לעסוק בתחום פונה אליו. אחרי שהוא נפגש איתך ורואה שאתה רציני, הוא בודק את ההיתכנות הראשונית מבחינה סטטוטורית, לוודא שאנחנו בתוך 'קו כחול' וכדומה.
"בהתחלה חשבו לתת לנו שטח מסוים וכשבאנו לחתום על חוזה מול החטיבה להתיישבות, התברר שהשטח שייך למינהל האזרחי למרות שהוא בקו הכחול, זה מאד סבוך. אז היה צריך לעבור ועדה חקלאית חדשה, אלא שהיא מתכנסת רק פעם בחצי שנה. בסוף באו לקראתנו כי המיזם אושר ורק המיקום השתנה. היו גם עיכובים בניסוחים וחתימות. שנתיים התעסקנו רק בניירת. והייתי נודניק, הייתי הולך לדפוק על דלתות".
צבי מתאר את השתלשלות העניינים והדסה אומרת שרק על זה אפשר היה לדבר ארבע שעות. בסופו של תהליך השיגו חוזה ואת כל האישורים והחתימות הנדרשות.
מההחלטה על השינוי ועד לביצוע חלפו שלוש שנים. "גרנו בבית בנחליאל כמה שנים, וכשקיבלתי תפקיד שהצריך להיות קרוב לעבודה, עברנו לירושלים וגרנו שם במשך שנה. בסוף השנה הזו עזבתי את העבודה ועליתי לחווה".
בששת השבועות הראשונים היה צבי לבדו בשטח. הדסה נשארה בירושלים עם הילדים, בזמן שהוא החל לבנות את החווה מאפס.
"אמרתי שאני חייבת שיהיו מים זורמים, חשמל וגז. אנחנו לא זוג צעיר שיכול להרשות לעצמו להתכסות בשמיכה ושלום על ישראל. יש לנו ילדים, אנחנו חייבים לשמור עליהם. הגענו לעולם של החוות במצב שונה מאחרים".
עם כל ההכנות הם מספרים כי בחודש הראשון, בשיא החורף, עוד היו בלי חשמל. "חיממנו על גז, וגנרטור עבד חלק מהשעות וסיפק תאורה". עכשיו הם מודים על החשמל והמים שמגיעים יחסית בקלות. מעל מיטתו של התינוק תלו מנורת חימום לטלאים שהביאו מהדיר.

נוף החווה

עומס מסוג אחר

"אהבתי את העבודה הבטחונית. זו עבודה חשובה ותורמת לעם ישראל, אבל גם עבודה במתח גבוה", מודה צבי. "לקח לי זמן לצאת מזה שלא חייבים לקפוץ מכל צלצול טלפון".
"כשנכנסנו לעולם החוות גילינו שהרבה מהחוואים הם ביטחוניסטים לשעבר", אומרת הדסה. "זה כנראה משהו באופי, אבל יש לנו גם תאוריה שמהרעש והלחץ אתה עובר למשהו שהוא שקט. יש כאן שקט, את מבינה? זה עמוס, אבל ממקום אחר".
החלק המרכזי בחווה הוא דיר כבשים, וזו לא בדיוק משימה מלאת שלווה. "התחלנו עם מאה ראש ואנחנו כבר עם קרוב למאתיים", מספר צבי, "זה העסק שאמור לכלכל את החווה בעתיד. כרגע אנחנו רק מוציאים עליו. עד עכשיו השקענו בחווה כמיליון שקלים".
במסגרת ההכנות המוקדמות למד קורס גידול וניהול צאן של משרד החקלאות וחרש דירים ברחבי הארץ, אסף טיפים ושיטות עבודה. מבחינתו הפן האידאולוגי חייב ללכת יחד עם זה העסקי, ולהיפך. "אנשים אומרים לי 'כבשים זה עסק טוב', אני אומר להם 'יש ביזנסים יותר טובים'. אבל אם זה מה שאתה אוהב לעשות ואתה רואה את הפן האידיאולוגי, אז אפשר יהיה גם לחיות מזה".
הדסה מגלה בקיאות רבה בענייני החווה, אך בשגרה, בשונה מנשים בחוות אחרות, היא לא נוטלת חלק בעבודה החקלאית. "העבודה שלי והבית שואבים אותי. אני לא יורדת סתם ככה להאכיל טלאים. זה שלו. העבודה שלי היא ניירת ומספרים. אני עוזרת בכל האדמיניסטרציה של החווה". אבל אם אין אף אחד בסביבה ומישהו צריך לעזור לכבשה בהמלטה, היא עושה גם את זה.
מלבד העדר הם מגדלים את הכלבות סוזי ושמש, סוס בודד ופינת חי שלמה – אווזים, ברווזים ותרנגולות. ויש גם חדר לחיות שצבי מביא עמו לחוגים שהוא מעביר לילדי הגנים בנחליאל וכרם רעים הסמוך. "זה התחביב שלי", הוא מציג בפניי את החיות מקרוב, "אני אוהב לגדל בעלי חיים מיוחדים, וזאת עוד הכנסה לחווה". במחלקת היונקים והמכרסמים תמצאו אוגרים, ארנבים ושרקנים. במחלקת הזוחלים – נחשים, שממיות וחרדונים, ויש מקלונים ומקקי ענק. בין המדפים משובצות אבני מינרלים מיוחדות שנאספו מהארץ ומהעולם. עוד תחביב של בעל הבית.
תוך כדי השיחה שלנו צבי מקבל טלפון מערבי מאחד הכפרים שמציע לו לקנות שלווים. כשנתקל לפני כמה חודשים בתושב רמאללה שהחזיק אוח בכלוב, הוא רכש אותו והעבירו לבית החולים לחיות בר בספארי, בעזרתה של מיכל גלעדי מתנדבת חי-בולנס מדולב. אחרי טיפול וכמה ניסיונות החזרה לטבע האוח המריא בשלום לדרכו. 

איזה תגובות אתם מקבלים על החווה?

"האמת שכל מי ששומע על זה, בהלם ממני", אומרת הדסה. "משני הצדדים – גם החוואים וגם הקולגות בעבודה. כשצבי הגיע עם החלומות שלו והתחלתי לדבר על זה במשרד, צחקו עליי ועליו, וכשאמרתי להם שאנחנו עוברים דירה כולם קיבלו הלם טוטאלי. אחרי שעשינו את המעבר והגענו כבר לשטח אז הרבה אנשים אצלנו במשרדים, אנשים מעונבים, רואי חשבון, אמרו לי: 'וואי, זה חלום חיי'.
"אנשים ביישוב אומרים ששינינו להם את החשיבה ביחס לשטח שמעבר לגדר". צבי מחזק את דבריה: "פתאום אנשים מטיילים פה בוואדי, באים להתבודד. יש נוכחות, אז יוצאים החוצה והולכים למעיין וזה פותח גם את הנפש.
"מאז ימי קדם מי שהתבצר, סימן שהוא חלש. אם אתה חזק ואתה לא מפחד - אתה בחוץ. עם גדר אתה סוגר את עצמך באיזשהו קו פסיכולוגי, להתחיל לצאת מהקו זה כבר קשה לך".
מחוץ לגדר, הוא מספר, נוצרים מפגשים מעניינים. "די מהר אחרי שהגענו לפה קלטנו שעושים עלינו תצפיות. עדר הרי שווה מאות אלפי שקלים. כבשה אחת שווה אלפיים שקל. בוקר אחד זיהיתי שלושה-ארבעה חבר'ה על סוסים שהגיעו מכיוון הכפר השכן, אחד זקן והאחרים צעירים. ואני מדבר את השפה, תרתי משמע", הוא מחייך, "אז ניגשתי אליהם בתמימות, אמרתי שלום, שאלתי מה נשמע, מה אתם עושים פה. אמרו לי 'באנו לחרוש'. אמרתי להם שזו לא העונה של החריש ולא של המסיק, ושאלתי אם הם רוצים משהו לשתות. הבאתי קפה, כוסות זכוכית, מזגתי, ישבנו קשקשנו איזה רבע שעה, סיימנו את הקפה, קיפלתי את הציוד, באתי לזקן ואמרתי לו: תשמע יא חאג', אני יודע למה אתה פה ושהעין שלך על הכבשים, אין לי בעיה. רק תגיד לכל הג'מעה של מזרעה אל-קבליה שמי שיבוא לפה בלילה – מסתכן. הוא הסתכל עליי בהלם. אמרתי לו: אני אין לי בעיה לא עם יהודים ולא עם ערבים. תעבוד בזיתים שלך – אין שום בעיה, לא אבוא בלילה לחתוך לך ענפים ולא שום דבר, אני בכבשים שלי, אתה בשלך. יש פה שביל קטן – זה הקו. אני לא עובר אותו ואתה לא עובר אותו. בירכתי אותו לשלום והוא בירך אותי, והלכתי. הם עלו על הסוסים והתקפלו. מאז, שקט".
צבי מבהיר שההבנות השקטות חשובות אבל לא עליהן הוא סומך. "בסוף הבטחון פה הוא עליי. אני לא ישן עם פיג'מה, אין דבר כזה. אני ישן עם בגדים ונעליים".
הדסה אומרת שבשבועיים הראשונים לשהותה בחווה בקושי עצמה עין. אחר כך התרגלה, והיום היא מרגישה שהערנות החדה מציבה אותם במקום בטוח יחסית.
 

יש רגעי משבר?

"יש הרבה התמודדות יומיומית של ניהול משפחה וחווה. קרה מדי פעם שהייתי צריכה הפסקה ונסענו לאמא שלי לשבת, רק אני והילדים, וצבי נשאר פה", אומרת הדסה.
צבי נזכר ברגע אחר ונדמה שנהיה לו קר רק מהסיפור. "היה לנו רגע קשה במיוחד בחורף הראשון שהיינו פה. בלילה אחד בבת אחת ירדו עשרות מילימטרים של גשם והכל פה הוצף. בדיר הבוץ היה בגובה הברכיים. לכבשים זה יכול לגרום להיפותרמיה וסכנת מוות. הדסה אמרה לי 'יש לך מאתיים אלף שקל רטובים! תייבש אותם!'. היו בחוץ רוחות פסיכיות, הכל עף, התקפל פה הגג ונפל החשמל, ואני רטוב עד לשד עצמותיי, עומד בחוץ ומנסה לשפוך חול ולעדור איזו תעלה ליד הדיר כדי שלא ייכנסו עוד מים. באיזשהו שלב אתה מבין שאין סיכוי, אתה מקבץ את כל הכבשים לאיזה מקום, שופך שם מלא חציר שיהיה להם איפה לשבת ומוריד את הראש עד שהסערה עוברת. ואחרי זה מלקק את הפצעים. היו רגעים כאלה.
"כשאנשים באים לבקר פה ביום, אז יש שמש ונחמד ואיזה יופי. ואני אומר בואו, תהיו פה בשתיים בלילה כשהכל ערפל, גשם מטורף, חשמל נופל וחוזר, אין חימום, אתה מדליק את הגנרטור ויש לך חצי ליטר דלק אחרון, והכלבים נובחים אז אתה חייב לצאת לסיבוב כי אתה לא יודע אם זה חזירי בר או משהו אחר. יש רגעים קשים, ויש גם ימים שאתה שותה קפה על דק העץ בבוקר מול הנוף ויש לך נחת".

צבי לקס עם בנו התינוק זאבי וטליה צעירה

למי יש חציר

אני שואלת אם יש להם עזרה בכל הפרויקט העצום הזה. הם משיבים שכן. מפה לאוזן מגיעים אליהם מתנדבים ומתנדבות. מחלון הבית רואים שתי בנות 16 שנמצאות עם הכבשים במרעה. הן כאן לכמה שבועות, בלילה ישנות במשאית משופצת. שני נערים מגיעים מעט אחר כך, מודיעים שיש להם יום חופש מהישיבה ומבקשים לעבוד. צבי מחלק להם משימות, לא לפני שהוא מוודא שאכלו קודם צהריים.
עד לא מזמן שהה בחווה בחור מבית חרדי שהיה איתם גם בחגים ובשבתות. לאחרונה התגייס לצבא. "הנוער שמסתובב בחוות הוא נוער שלא מצא את עצמו במסגרות רגילות, אבל זה חבר'ה טובים", אומר צבי. "יש כאלה שבאים והולכים, יש כאלה שעושים סבב חוות, יש כאלה שלומדים ובאים מדי פעם להתנדבות יומית". הם מברכים על כולם.
מלבד המתנדבים הצעירים, הם נעזרים הרבה בבעלי ניסיון. "החוות זה עולם שלם. יש כ-30 חוות רק ביו"ש – מדרום הר-חברון ועד צפון השומרון. רק במערב בנימין יש כבר ארבע חוות. אנחנו החווה השנייה שהוקמה באזור".
"יש לנו קבוצה ענקית של כולם בווטסאפ", חושף צבי, "אנחנו נותנים גב אחד לשני. 'חסר לי תערובת לחיות', 'נתקעתי עם האוטו, מי יכול לבוא לחלץ מהבוץ?'. אם יש גנבה אז מקפיצים את החוות השכנות, ההוא חוסם פה, ההוא חוסם שם. יש מערך שלם של עזרה".
הדסה מוסיפה: "יש גם אנשים ברקע שמלווים אותנו. התארגנות עצמאית של ותיקים בעולם החוות שרוצים לעזור לחדשים. יש תמיכה מארגון השומר יו"ש, מהמועצה ומגופים נוספים". צבי מסביר את הרציונל: "הם מבינים שזה מה ששומר על עתודות הקרקע של ההתיישבות. היופי הוא שבמרעה עדר כבשים יכול לשמור על מאות ולפעמים אלפי דונמים. יישוב שומר רק על השטח הבנוי שלו".
אני אומרת לצבי שהדברים מזכירים לי את פעילותה של "קבוצת הרועה" מבית ארגון "השומר" המקורי, זה של אלכסנדר זייד וישראל שוחט, שנעזרה במרעה לתפיסת שטח ולמודיעין. "נכון", מאשר צבי. "אנחנו רואים את כל מי שמסתובב בשטח. שטחי המרעה שלי גובלים בשטחי מרעה הפרות של צבי בר יוסף מהחווה בנוה צוף. יחד עם שדה אפרים והחווה בניל"י נוצר רצף".

יש אנשים שטרם ביקרו אתכם והייתם רוצים שיבואו?
"היה לי חלום שיהיה לנו בית פתוח, שאנשים יוכלו לבוא מתי שהם רוצים ושנארח אותם בשמחה", עונה הדסה. "הקרבה ליישוב זה יתרון עצום מבחינתי. כבר אירחנו פה 20 איש לסעודת שבת. מהמשפחה כולם מגיעים, גם אם הם מפחדים. יש לי חברה טובה מרעננה שעדיין מבועתת מעצם הרעיון.
"אני יכולה לספר שאת הברית לזאבי ערכנו בנריה והיו כמה אורחים שלא ידענו אם יגיעו או לא", והיא מסבירה "כשצבי היה חייל הוא תרם מח עצם לילד חולה בן חמש, תל אביבי כמו הסטראוטיפ - הורים שמאלנים, מרצים באוניברסיטה, ופתאום הגיע המתנחל והציל את הבן שלהם. מאז נשארנו בקשר ממש טוב איתם. יש להם עכשיו ארבעה ילדים, הילד כבר בן 16. אנחנו נפגשים פעם-פעמיים בשנה אצלם בתל אביב או אצל ההורים של צבי בירושלים. לא מדברים על נושאים במחלוקת. תהינו אם הם יגיעו או לא. ולשמחתנו הסבתא והאבא הגיעו לברית. זה היה מאד מרגש. אני מאמינה שהם עוד יגיעו כולם גם לחווה".

 

 איך הילדים מגיבים לסגנון החיים הזה?
"הם קטנים עדיין והם לא מכירים מציאות אחרת, אבל את רואה שהנפש שלהם פורחת, כמה טוב להם עם החיות, כמה הם עצמאיים. הבכור בן ה-5 דומה מאד לצבי. הוא כבר מבדיל בין מרווה לזעתר ויודע לזהות עקבות של חזיר בר ולחפש אבנים מעניינות והוא קורא לכבשים במרעה. פעם צעקתי לצבי: 'יש פה עכבר!', אז הילד אומר לי: 'זה לא עכבר זה קוצן'".
לחברים מהגן בנחליאל הוא עולה לבד ברגל. מיתרונותיה של חווה מרושתת מצלמות בטחון. הוא מרגיש גדול ועצמאי, וההורים יכולים לעקוב אחריו כל הדרך. "וגם למצוא את המטאטא כשצריך", צוחק צבי, "הבוקר לא זכרתי איפה הנחתי אותו, אז שחזרתי אחורה במצלמות ותוך כמה דקות הבנתי איפה הוא".

החלום: חווה תיירותית

אני שואלת את צבי והדסה מה החלומות שלהם לעתיד, ומוסיפה שאם הבנתי נכון בטח יש תכנית אקסל לעוד שנתיים, לעוד חמש ולעוד עשר.
"יפה", צוחקת הדסה, "באמת יש".
צבי חולם שהחווה תגדל ושהדיר יהפוך להיות רווחי, ומשתעשע במחשבה שבאמת יחילו סופסוף ריבונות ולא יהיה צריך יותר ללכת על כל דבר קטן למינהל האזרחי.
הדסה מספרת שיש להם חלום אחד שכבר עובר לפסים מעשיים. "אנחנו רוצים ליצור כאן נקודה תיירותית. התחלנו לעבוד על זה יחד עם משה רונצקי וחזקי בצלאל מאגף התיירות במועצה. שניהם ממש תומכים ומסייעים. אנחנו רוצים להביא לפה קבוצות ממודיעין, מאלעד, מפתח תקווה, ולחבר בין ביקור בחווה פעילה, עם דיר כבשים – חליבה, גבינות, פינת חי, פיתות בטאבון וסיור מודרך, למסלול שביל המעיינות שנמצא במרחק 600 מטר מאתנו.
"הדיר סוחב אותך 24/7, אין לך יום ואין לך לילה, תמיד יש מה לעשות. אז כל פעם שאתה רוצה לפתח משהו חדש, אתה צריך לפנות לזה זמן. רק שצריך לדעת שבתיירות אם הגיע אליך מישהו ולא היית מספיק אטרקטיבי הוא לא יבוא עוד פעם. אנחנו עובדים על משהו שיהיה קטן ושיהיה טוב.
העבודה הקשה שלהם נכרת בכל פינה, מפתיע להיזכר שהם פה כל כך מעט זמן, בטח במונחים של חווה.
בחזרה ל"ציוויליזציה" מלווה אותי משפט אחד שאמרה הדסה:
"גם כשקשה אתה מבין שבסוף כל לילה מגיע הבוקר. ובבוקר הכל כבר נראה יותר טוב. גם אם עדיין גשום".

חזור למגזין