דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 437 אדר-ניסן תש"פ מרץ 2020
טורים

רק רגע עם תמר סלע, עפרה

בבית הספר יש לנו חממה, גן ונחל זורם שהילדים יצרו. בחדר הנגרות בונים רהיטים למסדרונות. במטבח מבשלים ארוחות צהריים ומוכרים בקיוסק. הילדים אחראים לצילום ולניקיון בית הספר. הם לוקחים אחריות על הבחירות שלהם


רק רגע עם תמר סלע, עפרה

נולדה ב-1961.
ילדות ונעורים בקיבוץ גבעת ברנר.
נשואה לאלעזר ולהם חמישה ילדים ו-15 נכדים.
לימודים: תואר ראשון בחינוך ותנ"ך, ותואר שני באומנויות ביהדות. לימודי פסיכודרמה, הוראת תיאטרון, בית מדרש יוצר, דמיון מודרך והנחיית קבוצות.
עיסוקים בעבר: מחנכת ורכזת כיתות מב"ר באולפנת עפרה, מרצה בהשתלמויות למורים, מדריכה פדגוגית, עבודה עם מורות חיילות, כפרי נוער ומרכזיות חינוכיות.
עיסוקים בהווה: מנהלת בית הספר היסודי "גופנה" בנווה צוף.
תחביבים: לימוד תנ"ך, ריקוד, ספורט, קריאה וכתיבה.
מוטו לחיים: "אל תגיד למה לא, תגיד למה כן".

מה היה הרגע -
 

שזכור לך במיוחד מילדותך?
כשהייתי בכיתה ה' או ו', עלינו, חברה ואני, להופיע מול כל בית הספר. בזכרוני אני רואה אודיטוריום ענק, אבל כנראה שבמציאות הוא לא היה כל כך גדול. אני זוכרת את דפיקות הלב, את הפחד וההתרגשות. אני חושבת שהזכרון הזה מאד מאפיין אותי, לעלות ככה מול כל בית הספר, צריך בשביל זה אומץ.

בו החלטתם לגור בבנימין?
בשנים הראשונות אחרי החתונה גרנו בירושלים, אבל היה לנו ברור שאנחנו מחפשים יישוב. היינו חזקים מאד בעניין של ארץ ישראל. לנסוע לעפרה אז היה טירוף אבל רצינו את זה, רצינו לחזק את יהודה ושומרון ולהיות מתנחלים. שילוב של הרבה אידיאולוגיה עם רצון לגדל ילדים ביישוב ולא בעיר. אנחנו מאד אוהבים את עפרה. קהילה ואנשים מדהימים ואיכותיים.

של בחירת כיוון בחיים?
כל הזמן אמרו לי שאני צריכה ללכת לניהול, אבל ידעתי שזה תפקיד מאד תובעני ודורש, ופחדתי שלא אוכל להביא אליו את היצירתיות שבי, בגלל כל הבירוקרטיה הכרוכה בו. אחרי תקופה ארוכה בתפקידים אחרים בבתי ספר הבנתי שאני לא עושה את הדבר האמיתי. אמרתי לעצמי, קחי את כל מה שאת אומרת לאנשים לעשות ועשי זאת בעצמך. מכל התפקידים שעשיתי בחיי, להיות מנהלת ב"גופנה" זה בוודאות התפקיד הכי משמעותי בחיים שלי.

של התחדשות?
לקחנו בית ספר קיים ומיתגנו אותו מחדש. הפכנו אותו ל"גופנה", שם שמייצג את האזור ממנו מגיעים הילדים – עטרת ונווה צוף, ובשנים האחרונות גם כרם רעים. אנחנו מאמינים באווירה טובה, בלגדול ולחנך ביחד בנים ובנות. בית הספר לא סטנדרטי במיוחד, יש לנו חממה ופינות חקלאות של ירקות, שבעת המינים ועוד. שתלנו גפנים והילדים יצרו גן ונחל זורם בחצר בית הספר. אנחנו מלמדים שחמט, לגו, תכנות ורובוטיקה. יש לנו חדר נגרות בו הילדים בונים את הרהיטים למסדרונות.
אני דוגלת בכך שהילדים צריכים להיות בעשייה תמידית ולקחת אחריות על דברים שהם עושים, לכן הם אחראים על תפעול קבלות שבת בימי שישי, על צילום וניקיון בית הספר. הם מבשלים ארוחות צהריים ומוכרים אותן בקיוסק לילדים אחרים, ובכסף שהם מרוויחים הם יוצאים לימי כיף.
יש לנו הרבה לימודי בחירה, כי "אין האדם למד אלא במקום שליבו חפץ", וברגע שהילדים בוחרים, הם לוקחים אחריות על הבחירות שלהם.
לקחתי את כל החוזקות של המורים בצוות והפכתי אותם לקורסים, ככה שהילדים יכולים ללמוד עזרה ראשונה ואומנות בצורה מוגברת, וקורס ניווט ושירים למשל. הם גם זוכים ללמוד איתי תנ"ך, ופעם בחודש יש להם 'שוקו מנהלת', שבו ילדים מצטיינים בדרך ארץ נפגשים איתי לארוחת בוקר.

של גאווה מקצועית?
זכינו פעמיים בפרסים על יזמות של חדשנות חינוכית. הפעם השנייה היתה אחרי חמש שנים בהן עמלנו לבנות את המשכן במידותיו המדויקות בחצר בית הספר. ניסינו לפצח איך ללמד בצורה החווייתית ביותר את פרשיות המשכן הארוכות, והחלטנו להקים אותו בעצמנו כדי שהילדים יוכלו להיות שותפים. זה היה מאד מסובך ומאתגר. הילדים יצרו (ועדיין מייצרים כל שנה מחדש) את כלי המשכן, רקמו פרוכות ויריעות והקימו את מזבח העולה. והכל בחצר, ככה שהמשכן הפך להיות משהו שהם נחשפים אליו כל הזמן. בקרוב אנחנו מקווים להפוך ל"בית ספר מדגים" - שילדים מבתי ספר אחרים באזור יגיעו אלינו והילדים שלנו יציגו להם את מעשה ידיהם. ילד שילמד בצורה הזאת, בחיים לא ישכח את החומר.

של קושי גדול?
חווינו טרגדיה גדולה כשציפי רימל, שהיתה רכזת חברתית ומורה לאנגלית בבית הספר, נהרגה בתאונת דרכים לפני כמה חודשים. אנחנו צוות מאד מגובש ואוהב, ולפני הכל היא היתה חברה. שני ילדים של משפחת רימל למדו אצלנו, אחד מהם הוא איתי שנפצע אנוש בתאונה. קיבלתי את הבשורה הרעה לפנות בוקר והייתי צריכה לאסוף את עצמי מהרצפה, להרים את הצוות ולהיות שם בשבילם, להספיד בלוויה, להחזיק את כולם ולראות מה עם התלמידים ומה עם הילדים הפרטיים שלהם. היא היתה הרוח החיה בבית הספר בחודש אדר, והחוסר אדיר. אני כל הזמן חושבת מה היא היתה אומרת ועושה. בית הספר נפתח כבר באותו היום, אבל כואב לנו והיא חסרה מאד.


של שמחה?
בכל בוקר כשאני נוסעת לבית הספר, אני מקפידה להגיד את "מזמור לתודה", כי עם כל העבודה הקשה, הצוות והתלמידים נותנים לי המון סיפוק בחיים.
משמח לראות ילדים שנכנסים עם חיוך לבית הספר, שאומרים בוקר טוב, לראות ילד שמצליח ופורח, ילד שטוב לו, ולדעת שיש לי חלק בדבר העצום הזה. אלו שש שנים כל כך משמעותיות בחיים של ילד שזוכה ויזכה לצאת מבית הספר עם חוויה טובה, וכוח וחוזקות. מבחינתי בשבילו השמיים הם הגבול.
אישית, בחנוכה נולד לי נכד חדש, ט"ו במספר. זה ממלא את הלב בשמחה, באושר ובהודיה גדולה לבורא עולם.


של חלומות לעתיד?
החלום העיקרי שלי הוא להמשיך לתת. אם זה בליווי מנהלים, או להמשיך ולראות איך להעצים מורים או להצמיח את תחום היזמות. לעשות מהדברים הקטנים של החיים דברים משמחים.

חזור למגזין