היהלום שבכתר

במוקד העניינים

רס"ן (במיל') שלמה פרל, נריה

ביומיום
רב בישיבת נחליאל, עוזר ראש הישיבה ומנהל את פרויקט היל"ה (השלמת יסוד ולימודי השכלה) בנחליאל. מלבד זאת מנהל עסק עצמאי לתמיכה במחשבים ומתנדב במד"א.

בימי קורונה
גויסתי בצו חירום למילואים שנמשכו 53 ימים. בתפקידי הצבאי אני רב-סרן בפיקוד העורף, סגן מפקד יחידת תגבור למד"א. במשימה הנוכחית הייתי אחד ממנהלי מוקד קורונה של פיקוד העורף שפעל 24/7. זהו מוקד טלפוני לאזרחים, שנוסף על המוקדים שהפעיל מד"א. מעבר לתוספת כוח האדם, המטרה היתה שאם מוקדנים במקום אחד יידרשו להיכנס לבידוד, דבר שקרה בפועל, יהיה מי שייתן מענה במוקדי גיבוי.

ביחידה שלנו התייצבו בתוך יום מרגע הקריאה עשרות רבות של חיילים, חובשים בהכשרתם, שסייעו במוקד ובשטח בדגימת בדיקות, במשך כחודש ויותר.

תפקידי היה לעזור לחיילים לתת תשובות לאזרחים במקרים היותר מורכבים, להנחות לזהות שיחות חירום ולאשר בדיקות קורונה בהתאם לקריטריונים המשתנים. עסקנו גם בכל מיני סוגיות הומניטריות.

בינתיים בבית
בבית נשארו אשתי ו-12 ילדים מתוקים (אנחנו הורים ל-13), שצריך לנווט ולדאוג להם ל'זומים' ותעסוקה. ואשתי, במעשה אומן, מנצחת על המלאכה המדהימה.

אני לקחתי חצי יום חופש אחד והגעתי כדי למתוח כבלים של רשת ברחבי הבית, שלא יהיו בעיות אינטרנט.

בעבודה בישיבה המשכתי לעבוד דרך הזום. כל יום בסיום המשמרת הקפדתי להעביר שיעורי אזרחות, הלכה ופרשת שבוע, ולדבר עם התלמידים על מצבם האישי. בין לבין ניהלתי את המוסד ברמה הלוגיסטית. בעסק הפרטי היתה פגיעה קשה בהכנסות בחודשים האלה.

מתי הבנת ש"זו לא שפעת"?

כשקראו לי למילואים הבנתי שצה״ל נכנס לתמונה ולוקח חלק בסיוע לאוכלוסייה האזרחית, ושאנחנו באירוע מתמשך.

כבר בהתחלה הבנתי את גודל האירוע, הדרכתי את החיילים שלי כיצד לשמור על היגיינה מקסימלית, הסברתי על הנגיף ועדכנתי אותם בהנחיות על מנת שיבינו את המשמעות של הדברים.

רגע בלתי נשכח?

היו הרבה. היתה שיחה שהגיעה אלינו על ניצול שואה שנפטר ככל הנראה מקורונה. הבנו שאין מי שישתתף בלוויה שלו, וחיילים מהמוקד יצאו באמצע הלילה ללוויה, עם אמצעי בטיחות ובהתאם לכל הנהלים. זה היה חסד גדול.

הגיעו אלינו גם מקרי רווחה שהעברתי הלאה למרכז לסיוע לאזרח. לפעמים אתה מדבר עם בנאדם ומתוך השיחה אתה מבין שאין לו כסף לאוכל או לתרופות. השתדלנו לשים לב גם לדברים האלה.

היתה שיחה אחרת מאישה מבוגרת שהתחילה לצעוק על חייל שלי דברים ממש קשים. לקחתי את הטלפון והתחלתי לדבר איתה, להסביר. עשיתי לה ממש חצי שיעור על הקורונה, ולאט לאט היא נרגעה. זה היה אחד מהמקרים שבהם הבנו שיש חוסרים בבית ודאגנו לעזור לה.

רגע של נחת?

בכל הגשת עזרה לחולה, ההרגשה היא שאתה עושה משהו חשוב. חלק מהתפקיד הוא לתת הרבה תמיכה לחיילים. כשאתה רואה שהחיילים מרגישים טוב, מתייעצים איתך, זה משמח. מוקדן קורונה שמחייך וטוב לו עם מה שהוא עושה, זו נקודת שיא מבחינתי.

בחזרה לשגרה

הרב קוק אמר פעם שכל מלחמה היא עוד התקדמות בגאולה. אני מחכה לראות איך העולם יתנהל ביום שאחרי הקורונה. גילינו שהרבה דברים אפשר לעשות מרחוק, למשל אבחון של רופא דרך הטלפון. גילינו גם שאפשר להיות קשובים. הולך להיות מעניין.

לוקח איתי הלאה

מהקורונה אני לוקח איתי את הרצון להיות יותר קשוב. להבין שצריך מצד אחד לרתום את הטכנולוגיה לשירותנו, ומצד שני לראות את האנשים מקרוב, כל אחד ואחד.

דוד שלי שנהרג במלחמת שלום הגליל, כתב משהו שמלווה אותי כל חיי: "הדבר העיקרי - לקדש שם שמיים כפשוטו. שיאמרו 'אשרי יולדתו'". האם אני יכול לומר על עצמי שאני חי ככה? לא. האם אני רוצה? כן.

מסר לאומה

יש לנו עם מדהים, גם בקשיים. פשוט לעמוד ולהשתומם, להצדיע לעם הזה.

 

זום-אין

גילה אמרוסי, ניל"י

ביומיום

מחנכת כיתה ו' בבית הספר היסודי ביישוב ניל"י, חברת צוות מוביל ורכזת התקשוב של בית הספר.

בימי קורונה

ממשיכה בתפקידי מרחוק. בית הספר שלנו התחיל להטמיע שימוש בסביבה של מייקרוסופט 365, שיש בה כלי הוראה מקוונים מאד מתקדמים, והוא מקיים הרבה מאד מפגשים מקוונים דרך הזום והטימס. המורות המחנכות והמורים המקצועיים מקנים חומר, עורכים מבחנים ובודקים עבודות, עושים פעילויות חברתיות.

אנחנו צריכים לשים לב גם לפן הרגשי. חלק מהעניין הוא לערוך בדיקת נוכחות יומית, והתגובות אליה מאפשרות לנו לראות מה שלום התלמידים, לתת להם הרגשה שהם עדיין קשורים לבית הספר, לראות אם יש קושי מיוחד שצריך לעזור בו. אנחנו נמצאים בקשר יומיומי עם התלמידים בכל ערוצי התקשורת, כמובן שהווטסאפ מוביל.

אני למשל קבעתי עם הכיתה שלי, שעה אחת בכל יום שבה אני מחוברת לשיעור פתוח וכל מי שרוצה יכול להיכנס ולדבר איתי באופן חופשי ולשאול שאלות.

היועצת שלנו ומנהלת בית הספר עושות אף הן מפגשים משלהן עם הכיתות.

דרך המחשב עשינו גם שני טקסים בית ספריים ביום השואה וביום הזיכרון. הילדים צילמו את עצמם בבתים בקטעי קריאה ומחול, ואנחנו ערכנו ושידרנו לכל קהילת בית הספר. פרויקט אחר היה יצירת קליפ מתמונות הילדים עם המשפחות שלהם ועם דגלי ישראל.

ערכנו גם מפגש דיגיטלי להורים על "הורות בימי קורונה" בהנחיית היועצת והפסיכולוגית של בית הספר.

בינתיים בבית

אני אמא לארבעה, הצעיר בהם תלמיד י"ב, ונשואה למורה שגם הוא מלמד מרחוק בכל התקופה זו. מרגע שחזרו תלמידי א'-ג', אנחנו, מורי הכיתות הגבוהות, מלמדים בבוקר בקפסולות ואחר הצהריים מעבירים שיעורים מרחוק.

העבודה מהבית היא מסביב לשעון והמתח ועומס האחריות מורגשים.

מתי הבנת ש"זו לא שפעת"?

ברגע שאמרו בחדשות את המילים: "למידה מרחוק", ההיערכות היתה מיידית. הבנו שזה יהיה סיפור ממושך ואנחנו כל הזמן פועלים עם היד על הדופק. מצד אחד אנחנו רוצים לשמור על שגרה ומצד שני מבינים שבמציאות המורכבת הזו יש קושי. למשל, בית שיש בו שלושה ילדים ומחשב אחד, ואנחנו גם לא רוצים להשאיר כל הזמן את הילדים מול המסכים, אז למדנו לבחון את עצמנו מידי פעם, לשלוח סקרים ולקבל משובים.

רגע בלתי נשכח

כשאני בודקת נוכחות בשיעורים המקוונים אני שואלת את הילדים בכיתה שלי בכל יום שאלה אחרת. באחת הפעמים שאלתי אותם למה הם מתגעגעים, ומה שעלה מהתשובות זה שילדים מאד מאד מתגעגעים לבית הספר. כן, כן. היתה אמא אחת שסיפרה לי שהבת שלה פתחה את סגור ליבה ובשקט בשקט הודתה בפניה שהיא מתגעגעת ל...מורים.

רגע של נחת

הכל מאד מרגש בתקופה הזו, כי אנחנו מגלים יכולות שלא השתמשנו בהן. אנחנו מגלים שאנחנו יכולים להיות בקשר רציף גם מרחוק, יכולים לתת לתלמידים מענה לימודי ורגשי.

זה רגע נחת מתמשך, שהילדים הרימו את הכפפה ושיתפו אתנו פעולה. קיבלנו גם משובים מאד טובים מההורים.

בחזרה לשגרה

אני מחכה לראות שהשגרה באמת מתקרבת. למדנו לא לצפות לשום דבר. אני רוצה להיות בכיתה עם התלמידים שלי, להמשיך את מה שעשיתי איתם קודם.

לוקחת איתי הלאה

וואו, את היכולת להשתמש בכלים הדיגיטליים, חד משמעית. ואני אומרת את זה בתור אדם "מתוקשב". הכלים הללו גילו את עוצמתם.

מסר לאומה

יש לנו כוחות להתאים את עצמנו למציאות. יש לנו המון כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם, גם אם לא עשינו זאת קודם.

אני רוצה לומר שילדים יכולים ללמוד למידה עצמאית וצריך להאמין בהם. ושאני מאד מקווה שהציבור למד להעריך את העבודה של המורים ואת המקום המשמעותי שלהם בחיי הילדים.

 

חמצן לנפש

ישי קופרמן, טלמון

ביומיום

סטודנט ללימודי סיעוד בבית החולים "שערי צדק" בירושלים, עובד במחלקות לב חזה ונוירוכירורגיה. מנחה חידוני טריוויה בחברת קליקיט וחידוני הארי פוטר (בברים ולא רק). מחבר הספרים "ריד"ל איש חידה" ו"טורניר החידות המחומש", יחד עם חברו עמיחי ינקלביץ.

בימי קורונה

עובד במחלקת כתר – מחלקת הקורונה ב'שערי צדק'. מההתחלה ידעתי שאם נפתחת אצלנו מחלקה כזו, אני רוצה להיות בה. המשמרות הן של 12 שעות. בכל שעתיים-שלוש צריך לצאת מהמחלקה כדי להחליף את ביגוד המגן. בחלק מהזמן יושבים בחמ"ל המחלקה ומשגיחים על המוניטורים של החולים. על חליפות המגן ציירנו קריקטורות של עצמנו וכתבנו שמות, כדי שהמטופלים יידעו מי אנחנו.
עיקר התפקיד הוא לסייע בלקיחת מדדים חיוניים והשגחה, אבל אני לקחתי על עצמי את המשימה לדבר עם החולים, להרגיע אותם, לא להשאיר אותם לבד. במיוחד כי במחלקת כתר אין מבקרים. העבודה השוטפת שלי עם חולים אחרי ניתוחים לימדה אותי המון סבלנות ועזרה לי עם חולי הקורונה. מה אני עושה עם המטופלים? מספר להם סיפורים, שר להם שירים, מציע משהו חם לשתות, מדבר איתם. כל מה שבן משפחה היה עושה אילו יכול היה להיות שם. היה לי מטופל שקיבל מכתבים מאשתו, אבל היה חלש מכדי לקרוא אותם וביקש ממני לקרוא אותם עבורו. לא ממש חלק מהעבודה, אבל עמדתי והקראתי לו את הכל. ביום רגיל אם סיימתי את סיבוב המשימות שלי, אני יכול לנוח קצת ולשמוח שהמחלקה לא מפוצצת, אבל בקורונה לא נחים. אחרי המשימה הקלינית התפניתי לתת עזרה נפשית. גם הרופאים עשו את זה.

בינתיים בבית

אני נשוי ואב לליבי, בת שנה וחצי. אין ספק שהעבודה באה על חשבון המשפחה. התודה הענקית היא לאשתי רינה שנשארה עם הבת שלנו בלי מעון ובלי עזרה שלי. בלי רינה הייתי מזמן אבוד לחלוטין.
מבחינת העיסוקים האחרים שלי – הודעתי לכל עוקביי המסורים בדף הפייסבוק של חידות הארי פוטר שלא אוכל להמשיך בתקופה הזו בהעלאת תוכן.
משלוחי הספרים שלי נעצרו גם כן למשך זמן. עכשיו כשאני חוזר ממשמרת לילה אני עומד בבוקר לארגן בכל זאת כמה משלוחים שיספיקו לצאת.

מתי הבנת ש"זו לא שפעת"?
מבלי לזלזל בכבודה של השפעת, הבנתי את זה עוד לפני שהגעתי למחלקה פשוט כי התמונה הקלינית היא שונה. הקמת מחלקת כתר היתה ציון דרך נוסף. התאספו אלינו למחלקה צוותים מכל מיני מחלקות אחרות, ממחלקת ילדים, מטיפול נמרץ, מטיפולי פוריות. כולם נרתמו למשימה ולמדו היטב את העבודה.

רגע בלתי נשכח

היתה לי מטופלת מבוגרת מאד, חדה כתער, שהיתה בחדר עם עוד שתי קשישות נהדרות ומצחיקות. נכנסתי אליהן לקחת מדדים חיוניים, לבדוק סטורציה (ריווי חמצן) ועוד. והיא קוראת לי: 'בוא רגע, בוא, אתם כל היום עושים דברים לא חשובים, נותנים לי תרופות ועושים בדיקות. בוא תעשה דבר אחד מועיל, ומפנה אותי לגרד לה בגב. צחקתי נורא, אבל מה אכפת לי? אני גם ככה עם שכבות של ציוד מגן, אז גירדתי לה בגב.
רגעים בלתי נשכחים מסוג אחר הם הרגעים שבהם ראיתי רופאים שפשוט לא ויתרו על חולים, גם כאלה במצבים קשים מאד, שהמשפחה שלהם כבר חשבה שתצטרך להיפרד מהם. מטופלים שאחרי חוסר הכרה של שבועות, קמו ויצאו מבית החולים על הרגליים.

רגע של נחת

הפסנתר. זה סיפור מההפטרה, ובהפטרה שמים רק את הסיפורים הטובים.
זה התחיל בחג הפסח, ממטופל שפנה אליי ואמר שקשה לו שאין שום תחושה של חג. היו לי כמה דקות פנויות אז שאלתי אותו אם הוא רוצה לשיר איתי מה נשתנה והוא רצה. וכשאני שר זה בקולי קולות, אני לא מתבייש. אז שרנו 'מה נשתנה' ו'מי שעמדה' במנגינה של יונתן רזאל, ואני צועק וכל החדר מצטרף אליי ואנשים מגיעים מבחוץ וכולם מבסוטים. ואני רואה שתוך כדי השירה, המדדים של המטופל הזה מתייצבים. הסטורציה שלו טיפה עולה, הוא נרגע קצת. זה דבר שראיתי אצל מטופלים – כשהם רגועים והם שמחים, הסימנים שלהם עולים, וכשהם לבד והם בסטרס והסרטים רצים להם בראש הם מדרדרים. זה הכניס לי רעיון לראש - לו היה לי פסנתר במחלקה, הייתי יכול בסיום המשימות לשבת ולנגן למטופלים. ככה אפשר לעשות קבלת שבת, לעשות "קומזיץ'". רק צריך פסנתר. התחלתי לחשוב מאיפה אביא פסנתר. החלטתי לפתוח בגיוס כספים פרטי בפייבוקס. הנהלת בית החולים קפצה על הרעיון. אחרי דיון מעמיק נקבע שאי אפשר יהיה להכניס פסנתר לתוך המחלקה בגלל החשש מזיהומים, אבל כן יש אפשרות להציב אותו בלובי הכניסה לבית החולים. אמרתי לעצמי אם ככה, נגייס יותר כסף לפסנתר כנף. ואנשים תרמו. למרות שלכולם יש בעיה כלכלית עכשיו וכולם עמוסים. ככה גייסתי עשרת אלפים שקל, ואז קיבלתי טלפון מאדם שביקש לתרום לבדו עשרת אלפים שקלים נוספים, ואחריו הגיע עוד אדם עם הצעה זהה. עם הסכום המכובד שהצטבר כבר הספקתי לאתר פסנתר יפיפה עם ערך היסטורי.
במקביל, מסתבר, יזם מישהו אחר תרומה של פסנתר לשערי צדק, ועכשיו אנחנו בקשר, בתהליך של שיתוף פעולה, ובקרוב יגיע פסנתר לבית החולים. אני מאד מתרגש מזה.

בחזרה לשגרה

מחלקת הקורונה שלנו עדיין עובדת. אני הכי מחכה לחזור לעיסוקים שלי בקליקיט ובחידונים בברים. אלה דברים שיצרתי במו ידיי, וזו כמובן גם הכנסה נוספת.
מה שלא סותר לזה שבסיעוד אני רואה את עצמי ממשיך עד הפנסיה. בית החולים מלא במחלקות, באנשים ובתפקידים. את הפרעת הקשב והאימפולסיביות שלי אני מנתב לעניין בעבודה, והסבלנות שנדרשת בה - זאת התרפיה. לפעמים מדידת חום שלוקחת 20 שניות נדמית לי כנצח, אבל אני אוהב את העבודה הזאת.

לוקח איתי הלאה

את האחווה שנוצרה בין הצוותים הרפואיים מכל הדרגים.

מסר לאומה

החיזוק והתמיכה לאנשי הצוות הרפואיים הם חשובים. זה שעם ישראל מעלה לנו את המורל עוזר לנו לתת שירות טוב יותר.

 

תחושת שליחות

חגית זילברמן, רימונים

ביומיום

בעלת החנות "דושה" לצעצועים, מתנות וחומרי יצירה, שהקימה לפני 13 שנה. משווקת חומרי יצירה וציוד משרדי לגנים, בתי ספר, מוסדות ומועצות.

בימי קורונה

שליחה עד הבית. כשהחנות נסגרה עברנו להזמנות טלפוניות ולמשלוחים ליישובים. עבדנו דרך הווטסאפ. אנשים כתבו מה הם צריכים ואנחנו צילמנו להם את האפשרויות וענינו לשאלות. זה היה תהליך שלם: 'לא את הבובה הזאת, כן את זאת, כמה עולה'. בהתחלה היו כמה עשרות הזמנות, ואז נכנסו עוד הרבה ב"ה, הבעיה היתה שאתה כבר לא יודע איך להגיב ומתי תספיק להכין הכל.

בעלי הוא קצין משטרה והבן הקטן שלנו היה בדיוק לפני גיוס לצה"ל כשהכל התחיל, אבל בתחילת הקורונה שניהם שימשו גם כנהגי משלוחים של דושה. היינו נוסעים יחד בערב מיישוב ליישוב, מחלקים מוצרים עד הבית, ובהמשך למרכזים ביישובים.

ככה, כל יום במשך חודשיים. מצאנו את עצמנו בשעות הלילה המאוחרות עדיין מארגנים הזמנות בחנות או מגיעים לבתים של אנשים עם המשלוח. זה היה משוגע.

הקושי היה שגם כמעט לא קיבלנו סחורה חדשה. ספקים הוציאו עובדים לחל"ת, ובחלק מהמקרים היינו צריכים לנסוע להביא את הסחורה אלינו.

לקח לנו זמן לקלוט איך לעבוד נכון. שיבצנו שתי עובדות, מסורות ונהדרות, רק להזמנות, ולמדנו להגביל את שעת ההזמנה לאותו יום. אתה משתפשף עם הזמן.

ומצד שני, השתדלנו להיענות ככל יכולתנו. היתה למשל לקוחה שהזמינה פקעת צמר אחת. כעבור שבוע הזמינה מסרגה. אחת. לא אמרנו לא. ממילא יש עשרות הזמנות ליישוב שלה, אז כן, עשינו משלוחים גם ברמת המסרגה. הרגשנו אווירה מיוחדת. עבדנו מאד מאד קשה, אבל בתחושה שאתה באמת עושה מכל הלב.

בעיצומה של התקופה אירגנו שרון קליף מהמועצה ויעל זאבי מהבנימין-טק את "הקניון הווירטואלי" של בנימין, ואנחנו שמחנו להצטרף אליו ולקבל הזמנות דרכו. הן עשו עבודה מקסימה וזה מאד עזר לנו. זה נתן פרנסה למי שביצע את המשלוחים במקומנו, זה פתח לנו את אפשרות המשלוחים למערב בנימין וגם חיזק את ההבנה שהגיע הזמן לבנות אתר לעסק.

בינתיים בבית

בכל התקופה הזו חוץ מהזמנות ומשלוחים לא נשמתי, לא ראיתי כלום. החגים עברו כאילו לא היו. למזלי שלושת הילדים כבר גדולים. הגדולה גרה בתל אביב, ואת הבת החיילת בתותחנים והבן החייל בצנחנים, שרק התגייס עכשיו, לא ראינו חודשיים רצוף. בשבת האחרונה שניהם נכנסו הביתה בהפתעה.

מתי הבנת ש"זו לא שפעת"?

אחרי פורים הבנו שהכל משתנה. אני ממש זוכרת את השיחה עם הבן שלי. הוא שאל – 'אמא, הכל נסגר, מה נעשה?', ועניתי לו מיד: 'מחר בבוקר נוציא פרסום שאנחנו עושים משלוחים עד הבית'. הוא שאל שוב: 'אבל איך? אין לנו אתר אינטרנט', ואני אמרתי שזה לא משנה, נתחיל ממה שיש. הבנתי שזה זמן מיוחד. אנשים לא יוצאים, הם צריכים את המשחקים והצעצועים והיצירה, ואנחנו צריכים ליצור לעצמנו עבודה. הוא שאל מי יעשה את המשלוחים. אמרתי 'אני אעשה'. עוד החלטה שקיבלתי מיד היתה שאין מחיר מינימום להזמנה ואין עלות משלוח. ההחלטות האלה גרמו לעסק להמשיך ולהתקיים.

רגע בלתי נשכח

סבא וסבתא שמתקשרים בערב החג, כשהם לא יכולים להיפגש עם הנכדים, ומזמינים להם צעצועים ומשחקים, מתנת אפיקומן, ואנחנו עוטפים וכותבים בשמם את הברכות. משפחה ממגרון ששולחת מתנה לבת של חברים מבית אל שחוגגת בת מצווה. כיף להגיע למשפחה שלא מצפה למשלוח ולהפתיע אותה. כיף לראות חברים שקונים מתנות אחד לשני כדי לומר תודה על עזרה בתקופה הזו.

רגע של נחת

כל דקה היתה של נחת. באמת. יצרנו דרך שאיפשרה לנו להמשיך לעבוד. הרגשתי נחת גם מלקבל את מילות התודה וההערכה ולראות לקוחות חוזרים. לראות כמה נתינה וסבלנות יש לעובדות שלי. והיה צריך הרבה סבלנות בצורת העבודה הזו.

היה גם מיוחד לבוא אל האנשים הביתה, להכיר אותם יותר.

בחזרה לשגרה

אני מחכה לפגוש את האנשים בחנות ושאני אחזור קצת לחיים האישיים שלי.

אחרי חודשיים עמוסים הפסקנו לבצע את המשלוחים בעצמנו, אבל ממשיכים בשלב זה להגיע עד הבית דרך הקניון הווירטואלי.

לוקחת איתי הלאה

את היכולת לגדול ולהתפתח עוד, ושאני חייבת אתר אינטרנט. עובדים על זה עכשיו.

מסר לאומה

אני רוצה להגיד תודה ללקוחות שלנו שנתנו בנו הרבה אמון. אפילו למשל במסירת פרטי כרטיס אשראי בטלפון. זה נותן תחושה טובה שסומכים עלינו.

היה מרגש לראות את העזרה ההדדית שתמיד קיימת, אבל הכי חזקה ברגעי משבר. ותמשיכו לעשות חתונות קטנות בבית, בלי הפקות ענק. זה נהדר.