דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 439 תמוז תש"פ יולי 2020
כתבות

משתבחים עם השנים

סוד הקסם של יין טוב הוא בחיבור ודיוק הטעמים, ואם תשאלו את נעמה ברג, מבעלי יקב פסגות, זה קשור גם לחיבור המיוחד בין אידיאולוגיה ועסקים. ממקום שבתה ביקב החדש והמעוצב בשער בנימין, היא אומרת: "אנחנו מחיים מפעל עתיק שקושר אותנו לאדמה הזאת וליבולה"


משתבחים עם השנים
צילום: טובי שריד

על אם הדרך הקדומה והעדכנית לירושלים, בפאתי אזור התעשייה שער בנימין, עומד מבנה חאן יפיפה ומרשים, משכנו החדש של יקב פסגות. הוא מפתיע בארכיטקטורה ובהדר, יש לו שיק אירופאי כפרי עתיק, ונראה כאילו נגזר ממגזין יוקרתי.

על פרויקט העתקת יקב פסגות למעונו החדש, בנייתו ועיצובו אחראית נעמה ברג, ממייסדי ובעלי המקום, תושבת פסגות. גם ההופעה של נעמה עצמה מפתיעה, היא לא נראית כ"מתנחלת אופיינית", לא מסתדרת בתוך הדפוסים הסטנדרטיים. בהגיעי ליקב אני פונה אליה ומבקשת ממנה לפגוש את בעלי המקום ולמרבה התדהמה נבוכה לגלות שהאישה שמולי היא הבעלים... נעמה לא מתרגשת. "אני רגילה", היא מפייסת אותי, "את לא הראשונה, זה קורה לי הרבה".

ד"ר נעמה ברג, בעלת דוקטורט באקולוגיה, היא אישה צעירה, דקת גזרה ונמרצת. נעמה מנצחת על התקדמות הבנייה, משוחחת עם הפועלים, עונה לספקים בטלפון, מקבלת אורחים שהגיעו לראות את המקום החדש ומנחה את העובדים במתחם, תוך שהיא מנסה להתפנות לראיון.
החללים במבנה סובבים סביב חצר פנימית מטופחת, חלקם עדיין בשלבי בנייה. מלבד היקב, במקום מרתף יינות, מקום לכינוסים, בית קפה, מוזיאון ומרכז מבקרים המספר את סיפורו ההיסטורי של חבל בני־ מין ושל יקב פסגות, וגם אולם וגן אירועים שכבר הספיקו לארח כמה חתונות קורונה מרגשות.
עד שנעמה מתפנה אליי, אני מנסה להסביר לעצמי מה מרשים אותי במבנה הזה, מה הקסם שלו. אנחנו מתיישבות בשולי האולם המרכזי, שיש בו סינרגיה בין פרטי העיצוב המיוחדים שכובשים את תשומת ליבי.

"את הכל הבאתי מאמסטרדם ומסין", היא עונה לשאלה ששאלתי בלי קול. "ממש ליגה", אני מתפעלת ומוודאת שהבנתי נכון. "את עיצבת את המקום הזה?", אני שואלת. נעמה מאשרת ומפתיעה אותי שוב.

צילום: טובי שריד

חלק ממשהו גדול

נעמה היא מושבניקית במקור, גדלה באבני איתן שברמת הגולן. "חייתי בטבע. את הילדות העברתי בחוץ, גדלתי בתוך העשב, גם היום אני חולת טבע. היינו יורדים הרבה לוואדי, למפל השחור בנחל אל-על". הילדות בטבע הטביעה את חותמה בנפשה של הילדה הצעירה שתהיה לימים בעלת תואר שלישי באקולוגיה כאמור, ותעסוק בתחום. "גדלתי בבית חקלאי, בית דתי ליברלי, מצביעי שמאל. אבא היה תלמיד של הרב עמיטל", מספרת נעמה.
לאחר סיום לימודי התיכון באולפנית בטבריה שירתה בכפר נוער בפתח תקווה עם נוער בסיכון, וגילתה פן טיפולי באישיות שלה. "רציתי להציל את העולם", היא מחייכת.

את השנה השנייה של השירות הלאומי עשתה במלבורן, אוסטרליה, בבית הספר היהודי. עד שם היתה צריכה להרחיק כדי למצוא אהבה. "יעקב הגיע לשם בשליחות של 'תורה מציון'. כשהתחלנו לצאת יעקב אמר לי: 'אנחנו צוות לעניין'. בסוף אותה שנה טיילנו יחד במזרח והתחתנו".

יעקב הוא בן פסגות. גדל בבית של חלוצי ההתיישבות ביהודה ושומרון, אנשי גוש אמונים. "המשפחה של יעקב עלתה מרוסיה, הורים מאד ציונים ואידיאליסטים. אבא שלו מתמטיקאי שחלם לטעת כרם בישראל". כשהיה יעקב בן 13, החליט אביו להתנסות בחקלאות בהר על אף האתגרים הטופוגרפיים. "הוא היה בעצם החקלאי היחיד בפסגות. הם נטעו כרם ענבים ומטעי גודגדנים ונקטרינות, ויעקב הצטרף לעבודה החקלאית התובענית".

יעקב ונעמה קבעו את ביתם בפסגות. יעקב היה אז רבש"ץ ולמד בלילות עריכת דין במכללת שערי משפט, ונעמה למדה ביולוגיה באוניברסיטת בר אילן. זוג הסטודנטים הצעיר החליט לנסות לעשות יין מענבי הכרם המשפחתי ביישוב.

"ב-2002, עשינו את הניסיון הראשון", משחזרת נעמה, "מילאנו שני מכלי יין ויצא מצוין. נדלקנו. בשנה שלאחר מכן כבר עשינו בעצם את היין הרציני הראשון. הכנו כ-4,000 בקבוקים. התחלנו ללמוד על הכנת יין, עשינו קורסים ועבדנו עם יינן שליווה אותנו".

בשנים הבאות יעקב הכין את היין בעצמו ושכר עובדים בתקופות הלחץ, אבל אז נתקלו בבעיה. איפה יאחסנו כל כך הרבה בקבוקים בתנאי לחות וקור? נעמה מסבירה לי באופן מפורט את הצורך: "יקב בנוי משטח פתוח לעבודה בחוץ, מאזור נוסף שבו מציבים את המכלים בהם היין עובר תהליך תסיסה, ומאזור התיישנות ואחסון שבו שנדרשת בו טמפרטורה נמוכה ולחות. בנינו סככות לעבודה בחוץ, אבל נתקלנו בקושי למצא מקום מתאים לאיחסון. ביקבים גדולים יש מרתפי יינות מתחת לאדמה, אבל לנו לא היתה היכולת הכלכלית להשקיע".

בתהליך החשיבה לאיתור מקום מתאים, פתאום צץ להם רעיון. "נזכרנו שמאחורי הסככה, סמוך לאתר הארכאולוגי 'העי', נמצאת מערה שנחפרה בעבר. בתיאום עם קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי, החלטנו לחפור ולאחסן שם את היין. יעקב שכר כמה נערים וחפרנו בתהליך זהיר וממושך. במערה מצאנו עצמות, פסיפס, חרסים וכדים, שהועברו למוזיאון רוקפלר. הממצא המשמעותי והמרגש ביותר היה מטבע שתוארך לשנה השנייה של המרד הגדול. מצדו האחד מופיעה אמפורה (מן כד יין עתיק), ובצדו השני עלה גפן והמילים: 'לחרות ציון'".

הנחת הארכיאולוגים היתה שהמערה שימשה למגורים בתקופת המרד. אבל לנעמה ויעקב היתה תחושת בטן שמשהו פה לא מסתדר. הממצאים לא התיישבו עם כמות החרסים והכדים, ובור במרכז המערה חיבל בהשערה. נעמה משחזרת בהתרגשות רגע של הארה: "היינו שנינו לבד במערה, יעקב ואני. סיימנו כבר לחפור וניקינו במברשות ברזל את מרכז המערה. היה שם קטע מוגבה ובו חור. לא הבנו את משמעותו ותהינו אם הבור הוא שבר או חור מכוון. הרמתי את הראש למעלה לעבר חור שהיה מעליי בתקרה, ואז זה הכה בי, הבנתי שדרך החור העליון והחור ברצפת המערה עבר ציר. כנראה שהיה זה פרס (מכבש) לסחיטת ענבים, ואני יושבת בתוך גת עתיקה. ממש פה במערה יוצר יין לפני כאלפיים שנים, ואנחנו מחיים מפעל עתיק שקושר אותנו לאדמה הזאת וליבולה. אני זוכרת את ההתרגשות.
"גם קודם התחברנו למה שעשינו, אבל ברגע הזה הבנו שאנחנו חלק ממשהו גדול".

שותפים לדרך

עם ההתקדמות בייצור היין, פנו הזוג ברג למומחה מיתוג כדי שימקד אותם. הם שילמו לו סכום דמיוני וחלמו שיפתח להם צהר לשוק הרחב, שיהפכו למותג בינלאומי וידברו את השפה הכי עדכנית. בדרך לפגישה איתו, כל הנסיעה לתל אביב, חשבו איך ישילו מעליהם את התדמית המגזרית, המתנחלית. אלא שנכונה להם הפתעה. המומחה בעל המוניטין לא התכוון להציע להם משהו מוכן. הוא חקר אותם, שאל אותם לייחודם וזהותם וזיקק יחד איתם בתהליך חשיבה את הנקודה. "סיפרנו לו על עצמנו, על המערה ועל החלומות, והבנו שהסיפור שלנו מתבטא באמצעות המטבע שמצאנו. על זה הלכנו ומאז זו תעודת הזהות שלנו, זה הסמל". בני הזוג ברג פיתחו מכונה ייחודית המדביקה את רפליקת המטבע שייצרו על תוויות בקבוקי היין. היום נמצא התבליט על כל מאות אלפי הבקבוקים המיוצרים ביקב מידי שנה.

יום אחד, כמו באגדות, הפגיש הגורל את יעקב ונעמה ברג עם בעלי ההון ששינו את חייהם. בפתח היקב הקטן של זוג הסטודנטים התפרנים, עמדו בני משפחת פאליק, אנשי עסקים ונדבנים יהודיים המחלקים את זמנם בין פנמה, פלורידה וישראל. בני המשפחה שטיילו בבנימין, קיבלו המלצה לבקר ביקב פסגות ולטעום את היין המקומי. הם התרשמו מן היין, האווירה, המקום והסיפור. "אחרי הביקור הם ביקשו להיפגש אתנו", מספרת נעמה. "נסענו לירושלים, חשבתי שאחכה ליעקב שעה-שעתיים, אז לקחתי את הקטן שלי בינתיים לגן החיות. אחרי שעות ארוכות של 'ייבוש' בגן כבר דאגתי וכעסתי, ופתאום יעקב התקשר ואמר, שזהו. אנחנו יוצאים לדרך חדשה". משפחת פאליק החליטה להיכנס כשותפים לעסק. עברה כשנה עד שהעניין יצא לפועל. "פאליק זה ליגה אחרת, זה איפשר לנו לחלום. יעקב היה בן 27 אז ואני בת 24, פתאום הפכנו לאנשי העולם הגדול".

המזל האיר פנים שוב ליעקב ונעמה, כשפנחס וולרשטיין שהיה אז ראש המועצה, זיהה את הרעב בעיני הזוג החולם. לצורך הגדלת היקב הוא הציע להם קרקע על גבעת טרשים שהיתה מיועדת למסחר ותעשייה, לימים יעבור לשם היישוב מגרון אחרי פינויו ממעלה הרכס. "עלינו לגבעה ובנינו מבנה גדול, מבצר. היינו מגיפים את דלתות הברזל מידי לילה. היה לנו שומר בלילות משך שנים. הקמנו שם מבנה יפיפה, ובו יקב, מרתף יינות, בית קפה ומרכז מבקרים", מספרת נעמה בגעגוע. "המבנה היה קסום והיה לו נוף משגע".

המבנה הגדול איפשר את הגדלת התפוקה, והיקב הגדיל את הייצור ורכש ענבים גם מכרמים אחרים באזור. המועצה קיימה את חלקה והקימה במקום מרכז מבקרים. זאת, מתוך מחשבה שהיקב עשוי להיות הזדמנות לחבר אנשים לחקלאות הקדומה ולשורשים היהודיים בחבל בנימין.
"הרגשנו שליחות לעשות את החיבורים בין הנוף, הטעמים וההיסטוריה לאנשים. זה נתן עוד משמעות למקום. במרכז המבקרים מיצגי מולטימדיה וסיור הכולל הסבר על תהליך ייצור היין בבתי הבד והגתות הקדומים ועד לתהליך הייצור המודרני כיום".

יופי כובש

בשנת 2012 פונו תושבי מגרון ל'גבעת היקב' והחלו להירקם התכניות להרחבת ההתיישבות במקום. עם התקדמות בניית יישוב הקבע, היקב נאלץ לנדוד שוב. "המעבר נכפה עלינו", אומרת נעמה בצער. "אהבנו מאד את המקום הישן, את כל מה שהשקענו בו ואת הנוף. הפרידה משם היתה קשה לנו". אבל ההחלטה היתה שלא לשקוע בייאוש. "החלטנו לעשות מהלימון - לימונדה".

בחיפושים אחר מקום חלופי ליקב, נבחר קצה אזור התעשייה שער בנימין הסמוך. "החלטנו לנצל את ההזדמנות כדי להגדיל את המקום והתפוקה". הם קנו שטח של 13 דונם, ובהשקעה של עשרות מיליוני שקלים בנו מבנה חדש, שקצת מזכיר את קודמו. "המבנה הוא בעצם צורה אדריכלית שחלמתי. יום אחד קמתי בהבנה ברורה מאד של המבנה שיקום. רציתי חאן, מבנה מכניס אורחים, בסגנון שקצת יזכיר מבנה קדום. חלמתי על קשתות וחצר פנימית עם צמחיה". נעמה ישבה עם אדריכל כדי לתת לפנטזיה ממשות, והיום עומד על תילו מבנה מרהיב של 5,000 מ"ר. "לקשתות, אגב", מסבירה נעמה, "יש גם תפקיד פונקציונלי, הן לא רק יפיפיות. הן מקררות את המקום. כמעט לא צריך פה קירור, המקום נעים גם בימים חמים".

על עיצוב הפנים כזכור, אחראית נעמה בעצמה. "אני חובבת עיצוב, חולת אסתטיקה, ואני מאמינה שכשעושים דברים יפים קל לחבר אנשים, היופי כובש".

בהתחלה פנתה למעצבת בעלת שם שהציעה לה הצעה במחיר מופרך. זה דחף את נעמה לעשות את מה שהתלבטה לגביו ממילא. היא אזרה אומץ והעזה לנסות לעצב בעצמה. "חזרתי לאותה מעצבת, התנצלתי והודעתי לה שלא אקבל את הצעתה. היא אמרה לי: 'לא נורא, כל מה שתעשי פה יילך. זה לא קהל אנין טעם, אלה מתנחלים'. רתחתי, והבטחתי לעצמי שיהיה פה הכי יפה".

נעמה נסעה להולנד ולסין כדי להביא איתה את הריצוף, התאורה, השטיחים, הכיורים, הריהוט ופריטי העיצוב המיוחדים. הכל בחרה לבדה. "חלמנו בגדול, ייקח שנים להחזיר את ההשקעה".
בשנה וחצי האחרונות ניהלה נעמה את פרויקט הבנייה והעיצוב התובעני. "אני מרגישה שמימשתי עוד פן באישיות שלי. נכבשתי בקסמי התחום הזה, נהניתי מאד מהתהליך ואני כל כך אוהבת את מה שיצא". לנעמה חשוב להסביר שיש הרבה תוכן בעיצוב וזה לא רק מקום יפה. "לכל דבר פה יש סיפור, יש פה הרבה פינות מעניינות וחפצים מרתקים".
ניהול הבנייה והעיצוב מילאו את יומה של נעמה. "אני מפחדת עכשיו מהריק", היא אומרת, "אני חושבת קדימה ומחפשת את הפרויקט הבא".

צילום: טובי שריד

מאבק כפול

אני תוהה איך העבודה יחד עם בן הזוג משפיעה על הזוגיות. "אנחנו לא עובדים יחד", היא מחייכת. "מהר מאד גילינו שקריירה משותפת מזמנת הרבה אתגרים, אז התפצלנו. יעקב היה מנכ"ל היקב במגרון במשך 13 שנים ואני עבדתי במשרד להגנת הסביבה ואחר כך כאוצרת במוזיאון הטבע בתל אביב. לקראת המעבר לשער בנימין יעקב צמצם את שעות הניהול שלו ביקב והוא מנהל היום מספר עסקים במרכז הארץ. כשנוצר פה הריק, נכנסתי לתמונה וחזרתי ליקב".

ובכל זאת, בכל מה שקשור למאבק בחרם ארגוני ה-BDS על עסקים ביו"ש, יעקב נשאר בתמונה.

ב-2015 התקבלה החלטה באיחוד האירופי הדורשת סימון מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק. קדמה לכך החרגה ב-2007 של יצרנים ביהודה ושומרון מהסכם הסחר החופשי של ישראל עם האיחוד. בסוף אותה שנה, משרד הכלכלה הצרפתי החמיר את הדרישה וקבע כי מעבר למיקום הייצור צריך לציין הבהרה על התווית שמקורו של המוצר ב'התנחלות ישראלית' או מונח אחר שווה ערך (שטחים כבושים).
עם הזמן למדו בני הזוג ברג לחלום בגדול ולהעז, לכן לא היה מפליא כשהיקב הישראלי הקטן נאבק בענק האירופי.

"רוב התוצרת שלנו מיוצאת לחו"ל. אמנם השוק שלנו בארץ ובאמריקה גדל, אבל הגזירות פגעו בשוק שלנו באירופה", מתלוננת נעמה, "יעקב לא יכול היה לשתוק יותר. הוא לא רצה להמשיך להוריד את הראש כמו יהודי גלותי ובחר להילחם".

זו לא היתה גחמה. יעקב שכר בעזרת פאליק שותפו, שירותי עורכי דין מחו"ל ונפגש עם בכירים במערכת הפוליטית והמשפטית. "עתרנו לבית המשפט בצרפת", נעמה ממשיכה, "בית המשפט הצרפתי קיבל את טענת האפליה שטענו והקפיא את סימון המוצרים, אך גלגל את ההחלטה לבית הדין של האיחוד". בסופו של דבר התגשמו נבואות הזעם ובית המשפט של האיחוד פסק בהחלטה מחמירה ומחייבת יותר לסמן את המוצרים. מעתה התעלמות מההחלטה היא הטעיית צרכנים.

"תקפו אותנו מבית", נעמה אומרת בעלבון, "הרגשנו שליחות צודקת ונכשלנו בגלל רשעות ואנטישמיות. אבל הכי כואב היה כשחטפנו קיתונות של ביקורת פה, מימין. טענו שהערנו את הדוב מרבצו ועשינו בסופו של דבר נזק לכל היצרנים ביו"ש. יעקב ממש נפגע ולקח ללב, פחדתי עליו. פתאום ראיתי את האיש החזק והנחוש שלי נסדק".

משך כל התקופה שקדמה להחלטת האיחוד פעלו במרץ יעקב ושותפו פאליק מאחורי הקלעים בזירה האמריקאית. אמנם הקרדיט מגיע לרבים וטובים, אבל הזוג ברג מרגישים שיש להם חלק בהצהרה ההיסטורית שנשא מייקל פומפיאו, מזכיר המדינה של ארה"ב. פומפיאו, כזכור, הכשיר בחוות דעת משפטית את ההתנחלויות והיחס אליהן מצד הממשל האמריקאי. "עם ההכרזה נרגע השטח, והזעם נגדנו התחלף בהערכה. כמובן שהרמנו כוס יין לחיי פומפיאו". אבל יעקב לא הסתפק בזה והיתה לו הברקה. למחרת ההכרזה החליט להקדיש יין לכבודו, יין פומפיאו.

הרגלי השתייה של נעמה ויעקב לא רציניים כמו העסק . "אנחנו שותים בעיקר בשבת", נעמה מתוודה, "אין הרבה זמן באמצע שבוע, וגם לא אוכלים מסודר כדי לרדת על בקבוק יין. יעקב מעדיף אדומים יבשים, ואני כמו רוב הנשים מעדיפה לבנים ורוזה". אני מרימה גבה, כי ציפיתי ללהט או להמלצות על יין סודי. "אני אוהבת להיות פה בלי קשר ליין", מסבירה נעמה, "אני אוהבת לארח ולפנק. זה מתיש וסוחט אבל זה ממלא. אני אוהבת את הצבעוניות, את האנשים שבאים מכל העולם. יש לנו עכשיו חברים טובים מאלסקה, מדרום אפריקה וארצות הברית, רק בזכות המקום".

הפרחים לשלום עכשיו

יקב פסגות הוא היום יקב מוכר ובעל מוניטין. אני שואלת את נעמה אם היא יכולה לשים את האצבע על רגע החשיפה שלהם או על הגורמים שהביאו להם פרסום. נעמה מתייעצת עם תמר אסרף, רכזת הסברה במועצה, שנמצאת במקרה בבית הקפה במתחם, ותמר פוסקת: "הפרחים לשלום עכשיו. עתירה שלהם הביאה לחשיפה ולהעלאת יקב פסגות לתודעה הציבורית". נעמה מהנהנת, אבל התשובה שלה מורכבת יותר. "אני חושבת שיש הרבה רגעים, כל פעם כזאת היא חשובה בעיניי. הרגע הראשון הוא ללא ספק המפגש עם משפחת פאליק שאיפשר לנו לגדול, אבל היו הרבה רגעים כמו סיקור בתכנית 'עובדה' עם אילנה דיין שהביאה לגל של כניסות לאתר האינטרנט שלנו, וכתבות נוספות במקומות אחרים שסיפרו עלינו".

בכל הארץ נפגעו המכירות והתיירות בגלל הקורונה, אבל ביקב זה מורגש בינתיים קצת פחות בשל הבנייה ותקופת המעבר בין המבנים. "היתה האטה בבנייה בגלל הקורונה, הפועלים נשארו לישון במבנה במשך שבועיים בכל פעם, והיינו צריכים להיות סבלנים ויצירתיים כדי להתקדם. אבל בסופו של דבר אנחנו מתקדמים. מרגע שהותר לקיים אירועים, לא היה לנו ערב בלי אירוע במקום. מהמם ברמות".

נעמה מספרת לי בגאווה גם על ארבעת הבנים למשפחת ברג. הגדול בן 16 והקטן בן שלוש. "הם חבורה מגובשת. אנחנו גרים בתוך הכרם בשולי היישוב פסגות והילדים חיים את חיי החקלאות ואת עונות השנה בהתאם, את הפריחה והלבלוב, הזמירה והבציר. הם לומדים פה בבנימין ואפילו עובדים פה. חלמנו שהילדים שלנו יהיו אנשים חרוצים, אנשי עמל, ואנחנו מתרגשים היום כשהבן שלנו הגדול ממלצר פה בקפה". לקראת בר המצווה של הבן כרמי, מתכננים נעמה ויעקב לטעת כרם סמוך ליקב.
את העצים שגדלו איתם בגבעת היקב במגרון, לא יכלו להשאיר מאחור והם הועתקו לאדמה במתחם החדש. המשכיות זה שם הסיפור.

רגע לפני שמסתיימת מלאכת הבנייה, נעמה חושבת על השותפים בארצות הברית. "אנחנו רוצים לערוך אירוע לחנוכת היקב כשבני משפחת פאליק יוכלו להגיע ממיאמי, כשהקורונה תירגע.
התכנון הוא לעשות אירוע גדול ומכובד לכבוד הבית השלישי והאחרון".

חזור למגזין