דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 440 תשרי תשפ"א ספטמבר 2020
כתבות

שילוב מנצח

הראש לא מפסיק לגלגל רעיונות לפתרון סוגיות ביטחוניות, הידיים היו רוצות לחזור לצייר יותר, והלב מאמין גדול בחיבור שבין יהודי התפוצות לישראל. מרק פרוביזור, מנהל הפרויקטים הביטחוניים בקרן 'ישראל אחת', רוצה שנדע שיש מי שדואג לנו


שילוב מנצח
מני בלונדר מנהל אגף הביטחון ומרק פרוביזור מ"ישראל אחת" מסיירים בבנימין

הוא מסתובב כאן בשטח כבר שנים. לרוב בג'יפ פאג'רו ישן, מכיר כל יישוב וגבעה, ומזהה במבט מהיר את ההזדמנויות והסיכונים הביטחוניים בכל מקום ואתר. ואז גם נותן פתרונות.
מרק פרוביזור משילה הוא נציג קרן 'ישראל אחת' שמרכזה בארצות הברית, המסייעת לקהילות ביהודה ושומרון וברחבי הארץ. תפקידו בכוח – מנהל הפרויקטים הביטחוניים של הקרן.
ואם חשבתי לרגע שאפגוש את מרק לשיחה בבית קפה סמוך לביתו שבשילה, הוא בחר בסיור שטח והציע דווקא נקודת תצפית אסטרטגית במערב בנימין.

פרוביזור (58), נשוי לשורי ואב לארבעה, נולד בפילדלפיה בארה"ב ועלה לארץ בגיל 16 עם משפחתו. כנער התגורר בקרית ארבע. הוא שירת בצנחנים במלחמת לבנון הראשונה והתנסה גם בשירות מבצעי בגזרת רמאללה. כשהשתחרר מהצבא נסע לארה"ב ללמוד עסקים ושיווק אך לא סיים את הלימודים במסלול הזה. אחר כך שב לישראל.

אחרי שנישא לשורי גרו בנחלאות בירושלים, אבל רצו לצאת מהעיר. "לא חיפשנו לגור דווקא ביו"ש, חיפשנו מקום טוב", הוא מספר. משפחה שהכירו משילה הזמינה אותם להתארח. המרחבים והקהילה קנו אותם.

האינתיפאדה שינתה המסלול

עד לאחרונה לא הרבה מרק בחשיפה תקשורתית. הפעילות השקטה מאחורי הקלעים התאימה לו מאד גם בעבודה ב'ישראל אחת' וגם כיועץ בטחוני עצמאי. "אבל אם לא נספר מה אנחנו עושים, התושבים פה לא ידעו על התמיכה שהם זוכים לה מחו"ל", הוא אומר. "אנשי בנימין צריכים לדעת שיש אנשים שאכפת להם, שדואגים להם. וזה חשוב גם לצד השני – שההכרה בשותפות שלו מחזקת אותו בחו"ל, מול יריבים פוליטיים או גילויי אנטי ציונות".

לתפקיד המיוחד שלו בתחום הביטחוני התגלגל במקרה. "למעשה במקצועי אני צייר", מפתיע מרק. "זה מה שלמדתי בסוף במקום עסקים. כשהגענו לגור בשילה היתה לי חברה לבנייה יהודית ומאד רציתי לחזור לצייר יותר. יום אחד פנה אליי מי שהיה אז מזכיר שילה, עירא רפפורט. הוא ידע שאני מצייר מעט בערבים, ואמר לי: בוא תהיה רבש"צ שלנו. שאלתי מה זה כולל, והוא ענה שזו רק שמירה פה ושם, גג שעתיים עבודה ביום, שהם ייתנו לי סטודיו חינם ושיהיה לי זמן לצייר. לא בדקתי את העבודה. אמרתי נשמע טוב, נלך על זה. התחלתי לעבוד כרבש"צ ב-1996. זה לא היה שעתיים ביום...", הוא צוחק.

"ההתחלה היתה יחסית רגועה, התחלתי בשיפור המצב הביטחוני של שילה, ומאחר שהייתי בין הרבש"צים היחידים שהיה דובר אנגלית, כשהגיעו קבוצות של 'חוצניקים' לבקר ורצו שנגייס כספים, הפנו אותם אליי. הייתי נראה אז קצת כמו איזה רמבו", הוא נזכר בחיוך, "היה עליי מטול ואקדח, וזה עשה רושם. הם באמת השאירו קצת כסף ליישוב, וכעבור זמן פנה אליי מי שאירגן את אחת הקבוצות מניו יורק ואמר לי: הם לא מפסיקים לדבר עליך, תעלה על מטוס ותבוא. עשיתי מה שאמר. קניתי כרטיס וטסתי, הגעתי אליו והוא דאג שאגיע בשבת לבית הכנסת ואדבר שם עם הקהילה. הם שאלו מה אני רוצה לעשות למען היישוב, ועניתי שמה שחשוב לי כרגע זה להקים מערכת מצלמות. זמן קצר אחר כך הם עדכנו שאספו את כל הסכום הנדרש למשימה. היינו היישוב הראשון שרושת במצלמות, כשהחשיבה שלי היתה לא רק לצפות על השביל ההיקפי, אלא החוצה, אל הכפרים מסביב, והיו לנו הרבה הצלחות בזכות המצלמות האלה.
"בשנים הבאות המשכתי לעבוד כרבש"צ. באינתיפאדה השנייה שפרצה לפני 20 שנה היו לנו בגוש שילה הרבה אירועים. האינתיפאדה היתה בית ספר לטרור.
"תקופה מעניינת", הוא אומר ומתקן: "תקופה קשה".
 

היה אירוע שנחרט בך במיוחד?

"הייתי בהמון אירועים. בתקופה הזו רבש"צ עפרה ואני היינו כל הזמן על הצירים. ואדי חרמיה היה מבחינתי האירוע הכי קשה". פרוביזור מתייחס לפיגוע שאירע ב-3 למרץ 2002, כשמחבל צלף מסילוואד התמקם מעל למחסום הצבאי שהיה על הכביש, הרג שבעה חיילים ושלושה אזרחים, ופצע נוספים.

"אביגדור שץ שניהל את מחלקת הביטחון, הגיע כמה שניות לפניי לזירה ונפצע מיד. עוד הספקתי לשמוע אותו בקשר מודיע: 'נפצעתי', בקולו הסמכותי. לא ידענו באיזו רמה. בהתחלה חשבנו שיורים עלינו שלושה מחבלים. היה נראה שהירי כל הזמן דילג. בסוף זיהיתי את המחבל, יריתי לעברו וכנראה שפגעתי לו בנשק, אבל הוא נמלט. אני זוכר שאמבולנס שילה פינה פצועים תחת אש. היו חיילים שהיו בהלם ומשכתי אותם אל מאחורי הרכב שלי. היתה שם עבודת צוות מדהימה מצד אנשי הביטחון של בנימין – אביגדור שץ, סמי קרסנטי, שלמה זערור שדאג לאמבולנסים. אנשים הבינו מיד מה צריך לעשות.

פרוביזור יחדד בהמשך השיחה שלנו עד כמה מלווה אותו הטראומה מהפיגוע הזה, אבל מלבדה ניכר שנצרב בו גם המנוע לפעולה.

"להוציא מאירוע כזה ילד או הורה ולהביא אותו הביתה בשלום, זה הדבר שהכי נחרט אצלי. אם יש משהו שגרם לי להגיע לעבודה שלי היום זה ההצלחות, לא האסונות".

את החשיבות של קרן 'ישראל אחת' גם הבנתי שם. כמה שבועות לפני ואדי חרמיה, התקשר אליי מנכ"ל הקרן, שהכרתי מקבוצות שפגשתי פה בארץ, והעלה על הקו תורם ששאל במה הוא יכול לעזור. נקבתי בשם של מוצר מסוים וכשהשתמשתי בו באירוע והיה נראה שזה סייע לסיים אותו, הבנתי שהתרומה הזו משנה. אולי אני לבד בשטח אבל יש אנשים מאחוריי.

זה לא שהייתי שחצן, אבל לא ממש הבנתי מה כל התורמים האמריקאים קשורים אליי. בוואדי חרמיה התחלתי להבין כמה הם קשורים ולהעריך את זה. המאמצים שהם עושים והכסף שהם מגייסים מאפשרים לקנות ציוד שיש לו חלק מאד גדול במבחן התוצאה.

"ב-2006 כשסיימתי את התפקיד כרבש"צ, הציעו לי - בגלל הניסיון הרב שנרכש בשנות האינתיפאדה - להיות יועץ בטחוני בחו"ל, בנושאים של לחימה בטרור ואסטרטגיה.

אחרי כשנה פנו אליי מ'ישראל אחת' להציע את העבודה בניהול פרויקטים ביטחוניים.

"בעולם גיוס הכספים, צריך לדעת, לא תמיד הכסף מגיע למקומות הנכונים, והם רצו שיהיה להם מישהו שילווה את הפרויקטים מקרוב וידאג שהתרומות יגיעו ליעדן. ככה נכנסתי לתפקיד".

"היתרון שלי היה שהכרתי את כל הרבש"צים וכל הקב"טים מתקופתי, וידעתי כבר מה חסר בשטח", מספר מרק. "ידעתי מה רבש"צ מקבל ומה אין לו. ככל שנכנסתי יותר לעניינים הבנתי עד כמה המצב של מרכיבי הביטחון ביישובים היה חסר. מצבנו בבנימין עוד היה יחסית טוב. כשנכנסתי לעבודה מיד יצרתי קשרים עם ספקים, קניתי הרבה ציוד שנדרש, הייתי מעמיס אותו על הג'יפ, מגיע ליישובים ומוריד להם בדיוק מה שחסר. לזה פנס, לזה משקפת, לזה אפוד, ונוסע הלאה. הקב"טים היו צוחקים שאני כמו סנטה קלאוס".

אל השיחה שלנו מצטרף מני בלונדר, מנהל אגף הביטחון במועצת בנימין, שמכיר את מרק שנים ארוכות ומבקש לפרגן לו על התמיכה הרבה בצוותי הביטחון. "כבר הרבה זמן אני חושב איך אני אומר תודה למרק ולקרן ישראל אחת. הגעתי למסקנה שלא נכון שרק אנחנו במועצה נהיה חשופים למה שהוא עושה, אלא שכל תושב בבנימין יבין מה הולך פה.

"לא אומרים שבחו של אדם בפניו", מחייך מני, "אבל מקצת, נגיד – מה שיפה אצל מרק זה שהוא גדל פה, הוא צמח מלמטה, מהשטח. הוא מבין את הבעיות, והוא מחבר את השטח לטכנולוגיה".

"פעם רבש"צ, תמיד רבש"צ", מרק מאשר. "אנשים לא מבינים ולא מספיק מעריכים את העבודה של הרבש"צים. את זה שגם כשהכל נראה רגוע, יש על הרבש"צ כל כך הרבה לחץ. האופי שלהם בדרך כלל שקט ואף אחד לא יודע כמה הם עושים ומה הם מסכלים בשגרה".

עבודת צוות

קרן 'ישראל אחת' הוקמה ב-1993 עם פרוץ הסכמי אוסלו. היא התמקדה בסיוע ליישובים ביהודה, שומרון וגוש קטיף. "הפדרציות היהודיות בחו"ל לא רצו אז להזרים כספים מעבר לקו הירוק, וביוזמה של ד"ר יחיאל לייטר מעלי, הוקמה הקרן", מסביר מרק.

הקרן, המוגדרת א-פוליטית, עוסקת לא רק בביטחון, אלא מסייעת גם לחיי היומיום בקהילות – לבניית גני ילדים, מקוואות, מגרשי כדורסל ועוד. היא מקשרת בין עולים חדשים שמעוניינים להשתלב בהתיישבות ובין קהילות שנערכות לקלוט אותם. על הסוג הזה של הפרויקטים, החלק הכיפי של החיים, כמו שמכנה אותו מרק, אחראית בישראל עמיתתו איב הרו.

בימים כתיקונם, נטולי קורונה, פרוביזור מרבה לטוס ולהיפגש עם תורמים בארה"ב. אבל הוא מעיד על עצמו שאינו מגייס כספים באופן סטנדרטי. הוא מציג פרויקטים מוגדרים לאנשי מפתח שהוא מכיר, והם אלה שמגייסים תורמים נוספים. כל תרומה 'צבועה' מראש לפרויקט מסוים. המשימה שלו היא לחבר את האנשים לפרויקטים או את הפרויקטים לאנשים. כך למשל על הגבעה בה אנו מסתובבים, נמצאים אמצעי תצפית תרמיים ואחרים. תוצאה של עבודה מול שני תורמים שביקשו להשקיע במקומות קטנים דווקא.

"אם מישהו פונה ורוצה להכיר את השטח, אני מבקש ממנו לבחור פרויקט מסוים שהוא מעוניין לתמוך בו ולוקח אותו איתי בג'יפ ליום עבודה. אנחנו מחלקים יחד את הציוד שתרם, וזו חוויה אחרת. כשרואים את פניהם של אנשי הביטחון שמקבלים את הציוד מבינים את חשיבות המיזם.
"הכל נעשה בתיאום הדוק עם קציני הביטחון במועצות ומתוך שיתוף פעולה עם הצבא, בהתאם לצרכים מהשטח", הוא מדגיש. "זו עבודת צוות".

כשאני שואלת על פרויקטים מיוחדים שנעשו בבנימין, מני בלונדר ממהר לציין את מערכת 'גיא' שניצבת בקצה עמוד גבוה ממש מעלינו, ומעיד כי "זו אחת המערכות הטובות שיש, ברמה גבוהה מאד". מערכת גיא כוללת מצלמה עם אמצעי לראיית לילה ומותקנת על עמודי תצפית ועל רכבים. "המערכת הזו ממש משדרגת את הביטחון של היישובים בבנימין", הוא אומר בנחרצות.

בפרויקטים בבנימין שותפה גם המועצה בעלויות ובביצוע. את מערכת התצפית בנקודה בה אנו נמצאים תרמה הקרן והציבה המועצה. בקרוב, הם מקווים, תוכל המערכת לשדר את צילומיה גם לצבא.

פרויקט אחר שביצעו יחד היה הצבת מצלמות ציידים. ואין קשר לחזירי הבר שמסתובבים כאן באזור. מצלמות ציידים מוצבות בשטחים שעלולים לשמש מסלולי חדירה ליישובים, כשהן מוסלקות בשטח, וכל תזוזה בו מגיעה מיד לרבש"צ המקומי.

בלונדר מוסיף ומציין ברשימת הפרויקטים את התיקים הרפואיים שנמסרים לצוותי הביטחון וכוללים ריענון של הציוד כל כמה שנים וגם אמצעים לראיית לילה, פנסים, זיווד של רכבים, מכשירי קשר וממסרים, הקמת חמ"לים ביישובים, ועוד.

את התרומה השנתית של "ישראל אחת" לבנימין הוא מעריך במיליון שקלים בשנה.

ערכת לך תדע

על שיתוף הפעולה המיוחד עם הקרן, אומר מני: "מרק יודע ויכול להגיע למקומות שאני כמערכת עם מימון של משרד הביטחון ובירוקרטיה, לא תמיד יכול להגיע. כמו למשל יישובים קטנים וחוות חקלאיות. צריך להבין שלא היתה לנו אפשרות להגן עליהם בצורה טובה אם מרק והקרן היו מעורבים.
גם הצבא מבין את זה". הוא מביא כדוגמה את מח"ט אפרים הנוכחי: "אל"מ יפתח נורקין, עשה קפיצת מדרגה בכל מה שקשור לביטחון במערב בנימין. אבל לא בכל מקום הוא יכול לפעול, מסיבות שונות".
"יש סיטואציות למשל שפיקוד העורף מקצה תקציב חלקי למרכיב ביטחון וצריך להשלים את הסכום, אז הקרן משלימה, ולפעמים אנחנו יוזמים פרויקט והצבא מצטרף אלינו", ממשיך מרק, ומציין כי הקרן תורמת דרך המועצה ולא עובדת ישירות עם הצבא.

"צה"ל הכניס את מצלמות הציידים לשימוש באזור רק אחרי שאנחנו הכנסנו אותן. גם מה'גיא' הם התלהבו רק אחרי שהפעלנו את המערכת. בצה"ל מודעים לכך שאם אני יודע על סכנה ביטחונית, לא אישן בלילה עד שאפתור את הבעיה".

יש תסכול מהעובדה שקרן אמריקנית צריכה להוביל מהלכים כאלה במקום הממשלה?

מרק ומני מודים שהם שותפים לתסכול. "יש הרבה תקציבים תקועים, בטח השנה, והרבה פרויקטים תקועים. למרק אין מגבלות. הוא מבין מה צריך ודואג לזה".

לפעמים הצבא מעוניין לקחת אחריות על פרויקט אבל הביצוע הוא איטי. "השידוך בין יהודי חו"ל וישראל הוא טוב וחשוב, אבל היה ראוי שהממשלה תעשה יותר", הם אומרים.

לאחרונה ארגן מרק תרומת תיקים לרכבי רבש"צים שהוא מכנה בשם "ערכת לך תדע".
"יש בו פשוט הכל – פנסים, משקפי מגן, אלונקה מתקפלת, מגפון, ציוד הגנה לכיבוי אש, גרזן, ציוד רפואי ומה לא. ניסיתי לחשוב על כל האפשרויות. לך תדע מה יהיה ומה תצטרך".

הקרן מסייעת היום ברחבי יהודה ושומרון וגם בגבול הצפון ובעוטף עזה.

אחת התרומות המקוריות שסיפקה לרבש"צי העוטף, היא שמיכת "ארמדילו" - מעין שכפ"ץ ענק שניתן לפרוש מעל מבוגרים וילדים בעת ירי טילים ופצמ"רים.

מחפשים בעיות

אני שואלת את השניים אם זכור להם איזה סיפור סיכול מוצלח מהעת האחרונה, והם משיבים מיד: "כן, אצלך ביישוב".
"לא מזמן הסייר שלכם עשה סיבוב עם רכב הביטחון", חולק מני את הפרטים, "והחליט להפעיל את מערכת התצפית החדשה שקיבל היישוב. הדבר הראשון שהוא ראה היה כמה פלשתינים שמתקרבים באופן חשוד לכיוון היישוב מהכפר הסמוך. המערכת אפשרה לו לספק לצבא את התמונות באופן מידי ובזכות זה עצרו אותם".

לעיתים מזהות המצלמות מידע שמועבר בזמן אמת לשב"כ, וייקח זמן רב עד שיותר לפרסום לציבור. מרק משתף אותי בשני סיפורים כאלה. האחד הוביל לחשיפת תשתית טרור גדולה. השני, מבדר במידה. הוא מציג סרטון של בחור שיוצא מרכב עם לוחית זיהוי גלויה, ניגש למצלמת ביטחון באחד מכבישי יו"ש, שולף רובה ויורה לעברה. מה שהוא לא מבין, זה שהמצלמה משדרת בלייב וגם מוקלטת, כך שפניו ויעד הנסיעה שלו הפכו מוכרים לגורמים המתאימים. גם החוליה אליה השתייך נעצרה בשבועות האחרונים.

אחורה יותר, הם נזכרים בסולם שהונח על גדר היישוב עטרת והחדירה שנמנעה שם, ובהצתה בפאתי דולב שזוהתה במצלמות, בשבוע השריפות בנובמבר 2016.
דורון כהן, קב"ט מוסדות החינוך בבנימין, הוא מוותיקי אגף הביטחון. הקרן לא מעורבת בתחומו בצורה ישירה, אבל המעטפת שהיא נותנת במרחב מסייעת לשמירה גם על בתי הספר והגנים. "אנחנו מסתכלים עם הפנים החוצה. אסור שהאיום יגיע עד אלינו. צריך לעצור אותו קודם", הוא אומר מניסיון רב שנים.

מרק מחזק את האבחנה הזו. "הרבה מגייסי כספים בחו"ל הולכים על הכיוון של איסוף תרומות לקניית ציוד אישי ללוחמי כיתות הכוננות. זה עובד להם, זה סקסי והכל, אבל המטרה שלנו היא למנוע מצב שכיתת הכוננות תצטרך להגיב. צוותי כוננות צריכים להיות מצוידים, הם צריכים שיהיו להם הכשרה ומוטיבציה, אבל אין לנו צורך להפוך אותם לאיזה איש יס"מ. אנחנו רוצים למנוע את הפיגוע מראש".

על הפרק כרגע ביטחון החוות והמעיינות שאינם צמודי יישוב, וביטחון הטיולים בבנימין. מאז הפיגוע בו נרצחה רינה שנרב הי"ד, ולפניה דני גונן הי"ד, בעין בובין התחזקה ההבנה שזו סוגיה שחייבים לתת עליה את הדעת.

"אנחנו כל הזמן מחפשים בעיות", אומר מני ומכוון לכך שכל הזמן יש חשיבה מה האתגר הבא ואיך עונים עליו.
הקרן השקיעה בקניית רחפנים שמופעלים על ידי צוותי הביטחון ביישובים ובתרני מצלמות ניידים. הוקמו עמודי תצפית ונוספים נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים.

חקלאי שנעזר במערכת תרמית שסיפקה הקרן, מספר למרק באוזניי איך הפסיק לכעוס על הכלבים שלו והפסיק לרוץ בגלל כל נביחה. "הייתי בטוח שהם נובחים סתם בגלל קריזה, ובכל זאת כל פעם שהם נבחו הייתי חייב להגיע עד אליהם ולראות מה הסיבה. עכשיו עם המצלמה אני רואה שהם נובחים כי עובר לידם שועל או חזיר, וזה לא מפספס".

"אני עכשיו עובד על רחפנים שישדרו לחמ"ל היישובי, ישתלבו עם מצלמות השב"ם (שטח ביטחון מיוחד) ועם המפה, ושניתן יהיה לצפות בהם מכל מקום בארץ", חושף מרק. "אפילו מהפלאפון בחופשה מאילת. זה הבייבי החדש שלי. בלי תמונת מצב טובה קשה לעבוד".

זיהוי הצרכים מגיע מהשטח. מאנשי הביטחון וממרק עצמו, שכאמור מסייר ובוחן את הדברים בעיניו. ולא סתם, אלא בעין של אומן. "הניתוח הביטחוני שאני עושה קשור לציור.

זה יישמע מצחיק, אבל כשאני מסתכל על מקום אני מיד מזהה איפה הסכנה. אני עומד בשטח ומצייר לי סקיצות. לפעמים עם צבע אקרילי כי זה מתייבש מהר. את האיום אני מצייר באדום ואת הפתרון בירוק או כחול.

"אגב, זה יוצר גם בעיות לפעמים. כשאני מגיע לקרבת יישוב יהודי ושולף פתאום כן ציור. אני היום עם שיער קצר וצמה קטנה מאחור, לפני חצי שנה היה לי קוקו, ועם המראה הזה שלי כולם חושבים שאני איזה אנרכיסט. מצד שני, הערבים יושבים איתי ככה בכיף לשתות קפה, ואני לומד יותר על השטח.

"בתקופה האחרונה חזרתי יותר לצייר. אני מציג בתערוכות ומוכר ציורים. יש קב"טים שכבר יודעים שכדי שאגיע לגזרה שלהם, כדאי פשוט להציע לי איזה מעיין מעניין לשבת בו לצייר. לפעמים אני מצייר נופים יפים, ולפעמים רגעים ונופים קשים. אם שאלת קודם על השריטה של ואדי חרמיה, זה משהו שנרגע אצלי רק בשנה שעברה כשציירתי את האירוע".

מס רצינות

"אני מקבל הרבה פניות מיישובים של בקשת עזרה בפתרון סוגיות ביטחוניות, אבל מסביר להם שהם צריכים לעבור דרך הקב"ט ושהם צריכים גם לשים כסף משלהם, מס רצינות", אומר מרק.
"במצב הכלכלי הנוכחי בעולם, גיוס כספים נעשה הרבה יותר קשה והתורמים רוצים לראות את האכפתיות והמאמץ של מבקשים. שיתוף הפעולה בין הקרן ליישובים ולמועצות משנה מאד", קובע מרק. "אנחנו כבר לא בתקופה של להיות רק שנוררים", הוא מדגים עם היד תנועת בקשת כסף, "אלא צריכים להיות שותפים. כשפונה אליי יישוב ומבקש עזרה, אני שואל – ומה אתם עושים בשביל זה? מה אתם נותנים?"

"הקורונה משפיעה מאד", מני מחזק את דבריו. "אנשים לא ממהרים להכניס את היד לכיס כי הם מבינים שמדובר בתקופת משבר ארוכה. זה מחייב גם אותנו להתמקד, לעשות סדרי עדיפויות ולחשוב למי הכי דחוף לתת. וכולם דחופים, זה הרי כלל ידוע".

מרק אומר שההשקעה הכספית הגדלה של המועצה עוזרת מול התורמים, וכך גם האחריות שלה לפרויקטים.

אני שואלת אם יש תרומה שהתרגש ממנה באופן מיוחד. "אני מתרגש מהעמוד החדש הזה פה על הגבעה", הוא עונה, "וגם מתרומה גדולה שארגנו, של וסטים קלים נגד ירי לרבש"צים ולקב"טים. זה קרה אחרי שזאביק עציון ז"ל, רבש"צ קיבוץ נירים נהרג מפגיעת פצמ"ר ב"צוק איתן", מפני שלא היה לו וסט מתאים. ידענו שהווסטים הקיימים מאד כבדים ולא נוחים, ופיקוד העורף רצה לספק וסטים שבעינינו לא התאימו. עשינו מחקר משלנו, הגדרנו מאפיינים שחשובים לנו, יצרנו קשר עם ספקים והגענו ל-300 וסטים טובים. הצבא שינה כיוון ודאג אחר כך ל-4,000 וסטים בדיוק כאלה לצוותי הכוננות.

מני מתרגש מעצם התרומות: "יש אנשים בחו"ל שאכפת להם מהמדינה, אכפת להם מהביטחון שלנו, הם מבינים שזו הצלת חיים והם תורמים ועוזרים. אין לי מילים להביע את התודה הענקית שלנו לדבר הזה".

"אני באמת מאמין בחיבור", מסכם מרק. "האחדות בין יהודי חו"ל וישראל - זה הפתרון של העם שלנו. אנחנו נעזרים במשאבים שלהם, הם נתמכים בגאווה ובכוח שיש לנו.
אנחנו צריכים לחזק את הקשר הזה".

ומה החלום הבא?

"לפרוש בעוד שנתיים, בגיל 60, לעזוב הכל, לנסוע לנפאל ולצייר".

חזור למגזין