דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 440 תשרי תשפ"א ספטמבר 2020
מאמרים

שיעור לחיים

שנת הלימודים החדשה נפתחה כשענן אי ודאות מרחף מעליה. עדיין אין מחשב לכל ילד ואין הכשרה טכנולוגית לכל מורה, ומול אלה עולה השאלה האם הקורונה היא איום או הזדמנות?


שיעור לחיים
צילום: freepik

יש לנו את כל הסיבות בעולם להיות מתוסכלים.

השנה שנקטעה באמצע ונגמרה בבלגן, חוסר הבהירות לגבי מערכת השעות שנמשך גם ברגעים אלו לאחר שהשנה החדשה נפתחה, הדאגה לגבי השעות שהתקצרו, החלוקה לקבוצות שקטנו, הטכנולוגיה שפתאום לוקחת חלק הרבה יותר משמעותי בחיים של הילדים שלנו (והמורים שלהם), ומעל לכל - מערכת פוליטית שאינה מתפקדת ועסוקה במלחמות קרדיטים בזמן שהאזרחים זקוקים לאי של יציבות כמו אוויר לנשימה.

וזה אכן מתסכל, מוסיף לנו לחץ לחיים, שגם ככה לא מתנהלים על מי מנוחות, לא בכלל ובוודאי לא בתקופה האחרונה, ויוצר הרבה בלבול (מי עוד כבר התייאש מלנסות לסנכרן את המערכות, וההסעות, והחוגים, והאיסופים?).

אבל אם היינו שוכחים לרגע את הקורונה, ייתכן וכלל השינויים הבאים עלינו היו נתפסים קצת אחרת.

קחו לדוגמה את הטכנולוגיה: עד חודש מרץ האחרון, עת הסתגרנו בבתים, ברוב בתי הספר בארץ לא העלו על דעתם שניתן לקיים שיעור גם בלמידה מרחוק. פה, באומת הסטארט-אפ. זה אמנם רחוק מלהיות אידיאלי, ובוודאי לא יכול להחליף את המפגש הפיזי באופן קבוע, אבל תחשבו על כל היתרונות שהלמידה מרחוק מאפשרת - השתתפות בשיעורים לילדים חולים, או לכאלו שנסעו למקום מרוחק, אפשרות להמשיך שגרה גם בעיתות חירום (נניח בעוטף עזה) והשלמת שיעורים בקלות עבור המחסירים. וזה בכלל מבלי שדיברנו על האוניברסיטאות, שפתאום מתברר שניתן ללמוד בהן תואר מבלי לנסוע שלוש שעות מהפריפריה.

או בואו נדבר על כמות השעות. שנים שמנהלים כאן דיונים על שעות הלימוד של תלמידי ישראל. משווים אותנו לפינלנד (חמש שעות ביום), או לאוסטרליה ויפן (שש שעות) וגם לצרפת, שם יש 160 ימי לימוד בשנה. הילדים שלנו לומדים כמו מכונות. מה רמת הקשב שלהם בארבע אחר הצהריים? לא יודע, אבל לא נראה לי שגבוהה. וזאת מבלי להזכיר את העובדה שבשילוב החוגים והנסיעות, כמעט לא יוצא לנו לראות אותם. אז העובדה שלומדים הרבה פחות ומסיימים יותר מוקדם, יכולה להיות גם מבורכת.

עבור הורים רבים אחרים, במיוחד אלו שאינם משלמים לתל"ן (תכנית לימודים נוספת), שעות הלימוד דווקא מועטות מידי ובעיקר לא מותאמות לשבוע העבודה שלהם. גם זו הזדמנות לצאת מהשבלונות הקבועות ולבדוק יעילות, זמני עמידה בפקקים, אבטלה סמויה וכיוצא באלו, ולאפשר התאמה מדויקת יותר של שעות העבודה עם המערכת המקוצרת.

ומה לגבי הקבוצות הקטנות? כאן בכלל אין מה להרחיב. התלמידים שלנו לומדים בדרך כלל בכיתות שהן מהצפופות בעולם. ה"חלוקה לקפסולות", מתווה של הקטנת הכיתות באמצעות קיצור השעות והחלוקה, זהו מתווה שהוצע בעבר ונפסל על ידי ארגוני המורים (שמתנגדים לקיצורי השעות בגלל הקיצוץ בשכר). אז הנה קיבלנו כיתות קטנות, שעות קצרות וכמעט ללא קיצוץ בשכר. זכינו בפיס?

ואם כבר, אז יש עוד דבר אחד קטן שאני רואה בו רק יתרונות, והוא הירידה הדרמטית, במאות אחוזים, בכמות טקסי הסיום והפרסים והמדליות. כשאני הייתי צעיר, היה טקס סיום בסוף היסודי ובסוף התיכון. מדליה היינו מקבלים רק אם באמת הצטיינו וזכינו באחד המקומות הראשונים. עד הקורונה, הייתי בטקס סיום של חודש המחול, כיתה ד', גן טרום טרום חובה, מסיבת פורים, מסיבת חנוכה וחצי שנת הכדורגל. עכשיו, סוף סוף, יש קצת שקט. בואו נשמור עליו. לא צריך לציין כל דבר ולקבל פרס על כל שטות, כי אז הדברים שחשוב באמת לציין אותם והפרסים שבאמת חשוב לקבל אותם מאבדים מערכם.

 

לנצל את המציאות

אז נכון, כל האיומים שהפכו להזדמנויות הם גם אתגרים. הטכנולוגיה טומנת בתוכה סכנות נפשיות, מיניות וחברתיות; כמות השעות המעטות יחסית בבית הספר, אומרות שיש הרבה יותר שעות ללא השגחה בבית; והקבוצות הקטנות מצמצמות את המנעד החברתי הרחב (לוויתור על מדליות וטקסים אין חסרונות. רק יתרונות).

מדובר באתגרים לא פשוטים בכלל. לחלק גדול מילדי ישראל אין אמצעי טכנולוגי מותאם ללמידה מרחוק, בין אם מדובר במשפחה דלת אמצעים ובין אם מדובר במשפחה ממוצעת עם שני מחשבים על ארבעה ילדים.

נוסיף על כך את העובדה שחלק גדול מהמורות והמורים עדיין לא הוכשרו כראוי ושאין להם את האמצעים הנדרשים ללמידה מרחוק. אין עדיין אפילו מערכת תוכנה ייעודית ללמידה, והמורים מג'נגלים בין חידון קהוט לשיעור בזום לטריוויה בטנט.

במקרה הזה, על המדינה לדעת להיעזר במגזר הפרטי. כשהסגר הראשון החל, יצרנו קשר, מספר אנשי עסקים והיי-טק, עם משרד החינוך בניסיון לסייע בעניין הזה. ברגע כזה, כך סברנו, אין מקום לבירוקרטיות - היה צריך לצאת למכרז מהיר ולספק מאות אלפי מחשבים ניידים לילדי ישראל. הגענו עד סמסונג העולמית ועד מייקל דל (מייסד ונשיא חברת דל) שהבטיחו להירתם למשימה. למרות הכל הדברים נפלו, לצערי, על בירוקרטיה.

הקורונה צריכה להיות הזדמנות עבורנו לחתוך את הנהלים המסורבלים ולדעת להגיב מהר. מה שנכון להתמודדות עם מגיפה, נכון כנראה לעוד תחומים רבים.

יחד עם זאת, נדמה לי שבאיזון שבין המושגים הזדמנות ואיום, יש יותר מהראשון מאשר השני.

עם פתיחת שנת הלימודים חשוב לבוא בראש פתוח, להיות מעורבים ולהשפיע, ולנסות לנצל את המציאות שנכפתה עלינו להזדמנות ענקית שנפלה לפתחנו. אם הפכנו ביצות ליישובים, קרקעות שוממות לקהילות תוססות וטכנולוגיה לזיהוי מחבלים לאחת מחברות התוכנה המובילות בעולם, אז נדמה לי שגם לזה אנחנו מסוגלים.

שתהיה שנת לימודים בריאה ומוצלחת לכולנו.

 

הכותב הוא תושב היישוב אלון, אבא לשישה ילדים במערכת החינוך, מייסד חברת הסטארטאפ Riseup וחבר מועצת העיר ירושלים לשעבר מתנועת 'התעוררות'.

חזור למגזין