דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 440 תשרי תשפ"א ספטמבר 2020
מאמרים

הקובע מקום לתפילתו

ציליות נמתחות ברחובות, כסאות מוצבים בין חניות וגבאים חרוצים מחלקים מניינים לקפסולות. תפילות חגי תשרי השנה דורשות מאתנו הכנה והשקעה לוגיסטית, ובעיקר רוחנית. לבית הכנסת נשוב אחרים


הקובע מקום לתפילתו

"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ - שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"

מה הופך מקום לקדוש?

בדרכו של עולם, השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם, ובני האדם זורעים ובונים ומוכרים וקונים, והארץ מתחלקת לשבטיה, חצרות חצרות, מבואות מבואות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ואיה מקום כבודו?

בלילי שבת אומרים בחלק מקהילות ישראל את "כגוונא" - כשם שהם מתייחדים למעלה ב"אחד", כך גם היא מתייחדת למטה בסוד ה"אחד". הקב"ה מתגלה לעולם בצורות רבות ואין אחת דומה לחברתה, אך עם כניסת השבת מתברר שוב - "ה' אחד" - העולם הרוחני על רבגוניותו האינסופית הוא אחד. העולם מלא בריבוי פנים וגוונים ואין אחד דומה לחברו. עם כניסת השבת אנחנו מערבים ומתערבבים ונכנסים לרשות היחיד ומתברר - "שמו אחד". אז יכול להתרחש המפגש - אנו זוכים לייחד את הקב"ה ולהתייחד עמו.

בדרכו של עולם, אדם בא למקדש מעט ומחפש את המקום שלו, את הנוסח שלו, את ההרגלים שלו. אם יעלה שליח ציבור שיאריך או יקצר או יתחזן או יזמר, אם הילדים ירעישו או ייאלמו, אם מסביב ידברו או ישתיקו, הוא לא ימצא את מקומו. אישה מגיעה לבית כנסת ותוהה - יש לי מקום?

ובאמת - כמו שאמר הרצי"ה: "אנחנו לא מגיעים להר הבית כחלוץ עם מגפיים". מקום קדוש הוא מקום בו אנו משילים את הנעליים ובאים יחפים. כפי שהקב"ה, מקומו של עולם ואין העולם מקומו, פינה לנו חלל להיכנס בו, כך אנחנו לא מחלקים את ירושלים לשבטים ומפנים מקום לכל. כל מפגש נוצר תחילה בחלל הפנוי שאיננו שלי. כשם שבכניסת השבת אנחנו מתייחדים ומבטלים את רשותנו, כך בכניסה למקדש מעט אנחנו מבטלים את רשותנו.

ולעתים, אדם בא למקדש מעט להתרפק על הדוד מתוך רצון להיבלע בציבור, "בקול רינה ותודה המון חוגג". לבית הכנסת אפשר להתכנס ולהימצא בארבע אמות של תפילה גם ללא מאמץ, ללא עבודה קשה ולקיחת אחריות, ללא תפקיד. רק שומעים את הניגון וכבר ניצבים לפני ה'.

 

אחריות אישית לתפילה בציבור

ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו ממקדשי המעט שלנו. איך יוצרים מקום קדוש כעת?

פתאום אין מסגרות קבועות ורגילות, אין גבאים וחזנים ורבנים ודרשנים, וכאשר יש - הכל מדוד במשורה. שתי החוויות מתערערות – מחד אין יותר את המקום "שלי" ומאידך אין אפשרות להיבלע במקום.

מנייני החצרות, הרחובות והמניינים המצומצמים בבתי הכנסת לא נוחים. הם לא המקום אליו התרגלנו ולפעמים הם בכלל לא המקום "שלי". רבים מאתנו מרגישים אורחים בתפילות. יש בעלי בית שמנהלים הכל ואחרים נותרים בחוץ. קושי מיוחד יש לנשים, שלעתים כלל לא מוצאות את מקומן בפנים או בחוץ.
מנייני החצרות, הרחובות והמניינים המצומצמים לא נוחים. הם דורשים מאתנו להיות פעילים. להשלים מניין, לקרוא בתורה, לדרוש. אין אפשרות להרפות, להיעלם קצת.

ובאמת - יש בהם הזדמנות כפולה. אנו נדרשים לקחת אחריות על עבודת ה' שלנו - מה שלא נעשה לא יהיה.

אנו נדרשים בכורח לוותר על האחיזה, להתפשר, להתפלל עם האנשים בסמיכות גיאוגרפית גם אם הנוסח הוא לא בדיוק מה שהיינו רוצים, לדעת שהמקום לא שלנו. אנו נדרשים לפנות מקום - לזכור שיחד אתנו עוד רבים ורבות איבדו את מקומם, והתפילה היא לא שלנו אלא של הציבור כולו.

אם נשכיל - נוכל להעלות קומה גם בשגרה הברוכה שעוד תבוא. נוכל לחזור לבית הכנסת, מקדש המעט, לאחר ששמטנו את הרצון לבעלות ופינינו מקום. נוכל לחזור לבית הכנסת כשהרבה יותר מחברי וחברות הקהילה שותפים ביצירת התפילה. נזכה להתייחד עם ריבונו של העולם במקום קדוש.

לקראת החגים הבאים עלינו לטובה, ההבנה שאין הדבר תלוי אלא בנו, בכל אחד ואחת, והמסגרת הרגילה לא תהיה, דורשת היערכות והכנה.

בקהילת אלון ישבה ועדת בית כנסת לדיון והיערכות יחד עם גבאים ואנשים שמובילים את התפילות במנייני הרחוב. לצד זה פתחנו קבוצת הכנה לתפילה, בה שיתפו תושבים דתיים וחילונים בקטעי תפילה, ויחד למדנו על מהנה התפילה וחלקים מתוכה.

כשהמילים האלה ייקראו כבר לא יישאר הרבה זמן להכנה, ובכל זאת עוד לא מאוחר. אפשר לקחת את המחזור מראש ולחשוב - במה מתרכזת התפילה שלנו השנה?
אצלנו ביישוב התפילות משולבות - אשכנז ועדות המזרח. התפילה האשכנזית מדגישה את ההמלכה, מהניגון לפני "ברכו" בערבית, דרך "האדרת והאמונה" ו"המלך" בשחרית ובעיקר בכל פיוטי ההמלכה בחזרת הש"ץ. התפילה הספרדית מזכירה טובות, זכרונות - מ"אחות קטנה" בכניסת החג, דרך "בת אהובת אל" ("חון תחון") ובשיא סביב תקיעת השופר עם "עוקד והנעקד" ו"אם אפס רובע הקן". אלו שתי עמידות שונות לפני ריבונו של עולם, ששתיהן נטועות עמוק בנוסח של תפילת העמידה בשחרית ובמוסף, ולשתיהן פנים חדשות השנה. איך ממליכים בחוץ במיעוט מתפללים? כמה אנו מייחלים השנה לגילוי מלכותו בעולם. האם דווקא השנה נוכל להגיש יותר את הקרבה שמעוררים הזכרונות? והאם נזכה שיעלה זכרוננו לטובה? הקדשת המחשבה מראש לתפילה, באופן אישי ובקבוצות בתוך היישובים, נכונה כל שנה, והשנה היא חשובה במיוחד.
ועם כל זה - שערי תפילה לא ננעלו ואף פעם לא מאוחר להיכנס בהם.

הרב ידידיה לאו הוא רב היישוב אלון ומלמד במדרשת "נשמת".

חזור למגזין