דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 440 תשרי תשפ"א ספטמבר 2020
טורים

רק רגע עם מתן מוראד, אלון

היה לנו מקרה של שתי משפחות שנכנסו לעומק הלילה בנחל דרגה עם ילדים קטנים, לחץ ופחדים, והיה קר. זה לא היה חילוץ מורכב מבחינה טכנית, אבל מבחינה רגשית זאת היתה ממש דרמה


רק רגע עם מתן מוראד, אלון

נולד ב-1973, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

ילדות בקיבוץ נחשון.

נשוי לשרית ואב לארבעה.

לימודים: תואר ראשון כללי מהאוניברסיטה הפתוחה.

עיסוק: פקח ברשות הטבע והגנים ומפקד יחידת חילוץ מגילות של מחוז ש"י במשטרת ישראל.

תחביבים: ההתנדבות במד"א, איחוד הצלה ויחידת החילוץ.

מוטו לחיים: "מכבד כל אדם".

 

מה היה הרגע

שזכור לך במיוחד מילדותך?

גדלתי בחברה הקיבוצית של פעם. מבית הילדים אני זוכר לילות חורף כשהרעמים והברקים מפחידים אותנו הקטנים, ומגיעים להרגיע אותנו. יש לי זכרונות מהחגים בקיבוץ - הסוכה שהיינו בונים בסוכות וטקס הבאת הביכורים בשבועות.
הקיבוץ היה מקום פתוח ומאפשר. אני התקשיתי בלימודים והעבודה משכה אותי. כנער התחלתי לעבוד בגד"ש (גידולי שדה) בקיבוץ. אני זוכר את עצמי יושב בפעם הראשונה על הטרקטור. נהניתי מאד מעבודת הכפיים. היתה לי היתה לי ילדות חוויתית וכיפית, והתבגרות בונה כנער וכמדריך בשומר הצעיר.

של בחירת כיוון בחיים?

הייתי בטוח שאשאר קיבוצניק, חשבתי שאמשיך לעבוד במפעלים של התנועה. אבל יום אחד פגשתי במקרה בטיול מנהל של יחידה ברשות הטבע והגנים והוא הציע לי להיות פקח ברשות.

במשך שמונה שנים הייתי פקח במצפה רמון, ריינג'ר במקום שקט. חיפשתי אקשן והצטרפתי ליחידת החילוץ הר הנגב כמתנדב.

כשעברתי לבנימין היה ברור לי שאני מצטרף גם כאן ליחידת החילוץ ובהמשך התגלגלתי לפקד על היחידה. זה כמו מילואים, יש המון אדרנלין, זה מסוקס וזה ממלא אותך. טוב לי לעשות טוב לאחרים.

אנשים שואלים אותנו: למה אתם רצים לכל בן אדם? אני חושב שבישראל יש את זה יותר מאשר במקומות אחרים - הרגשת סולידריות.

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

את שרית אשתי פגשתי כשהתנדבנו שנינו באמבולנס מד"א בירושלים. היא דתיה ואני לא. חיפשנו מקום שיאפשר לנו לחיות בלי שיתייגו אותנו, שזה לא יהיה אישיו. היה חשוב לנו לגור במקום קהילתי, אנחנו לא אנשי עיר. באלון מצאנו מקום קהילתי ומאפשר.

של קושי גדול?

היו לי רגעים קשים מאד בצבא, כשאיבדתי בלבנון חמישה חברים בתוך חצי שנה. זה פצע שלא הגליד.

הייתי באמצע תהליך בדרך לקצונה והייתי שבור, הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך ופרשתי מהצבא. את קורס הקצינים סיימתי אחר כך במילואים. עד היום אני מאד קשור לחברים ולמשפחות.

יש גם לפעמים רגעים קשים בהתנדבות כשיש חילוצים לא פשוטים. לפני כמה חודשים אדם בן 70, איש מקסים שטייל עם חברים באזור ים המלח, איבד את הדרך מסיבה לא ברורה ונפל אל מותו. איתרנו אותו יחסית מהר אבל כבר לא היה מה לעשות. הקשר שנוצר בין המחלצים למשפחה היה חזק. אנחנו בדרך כלל משתדלים להתנתק רגשית, אבל יש פעמים בודדות שאתה נכנס לזה, וזה כואב.
היו עוד מקרים שנקשרנו, למשל נער חרדי שטבע בוואדי קלט והלכנו לנחם את משפחתו. אני לא יודע לומר מתי בדיוק אנחנו משחררים ומאפשרים לעצמנו להרגיש. אני מניח שזה שילוב הצורך של המשפחה להכיר טובה וגם להתחבר דרכנו לרגע של האסון יחד עם הצורך שלנו לסגור מעגלים.

של סיפוק מקצועי?

לפני כמה חודשים היה לנו מקרה של שתי משפחות שנכנסו לעומק הלילה בנחל דרגה עם ילדים קטנים, לחץ ופחדים, והיה קר. זה לא היה חילוץ מורכב מבחינה טכנית, אבל מבחינה רגשית זאת היתה ממש דרמה. הם חיכו לנו בחושך מבוהלים ובסטרס, וכשהגענו היינו עבורם ישועה גדולה, מלאכים בכתום. הם הודו לנו בהתרגשות והיתה חוויה משמחת.

לפני כשנתיים היה אירוע שיטפון חזק מאד בנחל אוג. הוזעקנו למקום לחילוץ וכשהגענו ראינו נער בן 11 מחזיק בכוחותיו האחרונים בסלע. האבא של הילד שהיה בצד השני, הבין שאם הילד ירפה לרגע מהאחיזה הוא ייסחף אל מותו. הוא עמד שם חסר אונים ועודד את הילד להמשיך להחזיק בסלע ולא להרפות. לא רוצה לדמיין מה עובר על אבא שלקח את הילד לטיול ונקלע למצב של איום ממשי על חיי הבן שלו. לאחר כשעתיים בתוך זרימה קפואה, הוא חולץ בשלום. אי אפשר לתאר את ההתרגשות, ההקלה והשמחה כשהצלחנו לחלץ אותו.

של שמחה אישית?

הרגע שבו הפכתי לאבא היה משמעותי ומרגש עבורי. הייתי מאד מעורב סביב ההריון הראשון של שרית וגם בתהליך הלידה. אני זוכר את הרגע שהגיעה נעם לעולם והבנתי שהחיים שלי השתנו ושיש לי תפקיד. אמרתי לשרית: "זהו, זה נשאר כאן? זה באחריות שלנו?".

כל ילד הוא עולם ומלואו ויש לנו הרבה רגעים של התמודדות, ויש שמחה גדולה כשצולחים את האתגרים.

רגע אחר היה לפני כעשור כשקיבלתי את אות מצטיין הרמטכ"ל על פועלי כקצין בשירות המילואים. זה טקס צבאי שריגש אותי במיוחד.

של חלומות לעתיד?

כילד דיסלקט היה לי קשה במערכת החינוך, חלק מילדיי גם מתקשים. הייתי רוצה לעזור לילדים שלי לצלוח את מסגרות הלימוד ושהדימוי העצמי שלהם יהיה גבוה. הייתי רוצה שהם יגדלו ויצליחו להאמין בעצמם וידעו שאם רק ירצו יוכלו לנצח כל דבר.

חזור למגזין