דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 441 כסלו תשפ"א נובמבר 2020
טורים

רק רגע עם זהבה גליקמן, מבוא חורון

מי שתהיה כתובת לדברים הקטנים, תהיה כתובת גם לדברים הגדולים. ומי שתהיה עם האנשים ברגעי הקושי, תהיה איתם לתמיד. יש לנו תפקיד מאוד גדול


רק רגע עם זהבה גליקמן, מבוא חורון

נולדה ב-1953.

ילדות ונעורים בהרצליה.

נשואה לשמוליק, אמא לשישה ילדים וסבתא ל-31 נכדים.

לימודים: התואר באקדמיה נקטע במלחמת יום הכיפורים. לימודי העשרה בתחומים של אימון אישי, ביבליותרפיה, ניהול כלכלי משפחתי, גישור, מוגנות והתנהלות בחירום.

עיסוקים בעבר: גננת, סייעת לרופא שיניים, ספרנית. ב-26 השנים האחרונות רכזת קהילה ותרבות במושב מבוא חורון.
עיסוק בהווה: גמלאית טרייה, מתנדבת בוועדות היישוביות.

מוטו בחיים: "הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר" (האדמו"ר מפיאצסנה).

מה היה הרגע?

שזכור לך במיוחד מילדותך?

אני דור שני לשואה. אבא שלי היה ניצול אושוויץ ומטהאוזן, אוד מוצל מאש. כל בני משפחתו נספו, ובהם אשתו ושלושת ילדיו. את אמא שלי הכיר אחרי המלחמה. הם עלו כמעפילים עם אחי שנולד בהכשרה באיטליה. האונייה נתפסה על ידי הבריטים והם הוגלו לקפריסין והגיעו ארצה ממש לפני קום המדינה.

אבא מעולם לא סיפר לנו על אשתו וילדיו. לא רצה לתאר ולא להכאיב. אפילו אמא שלי לא ידעה פרטים. עד היום אין לנו שום מידע למרות שחיפשנו.

פה הקימו חיים חדשים. אבא ואמא היו אנשי חסד גדולים. הם אספו כסף, מצרכים ובגדים למשפחות נזקקות בעיר, טיפחו אדם שמשפחתו נספתה בשואה והפך בן בית אצלנו. חיינו בבית של המון חסדים. אני מרגישה שקיבלתי הרבה דוגמה אישית מהבית לעניין של עשייה למען הקהילה.

שהחלטתם לעבור לבנימין?

שמוליק בעלי הוא תל אביבי, וכשהתחתנו גרנו בהרצליה אבל ידענו שלא נרצה להישאר עירוניים. שמוליק היה קרוב לרב בית הכנסת ואמר לו שאנחנו מחפשים לעבור למשהו אחר, עוד לא ידענו אפילו להגיד "התנחלות". הרב היה זה שסיפר על מבוא חורון ותיאר את המקום כגן עדן. כשעברנו, עם תינוק בן שנה, זה לא בדיוק היה דומה לגן עדן. 20 משפחות וכמה בתים, חולות, עוד לא היו שבילים. היו תקלות באספקת החשמל והמים, לא הייתה תחבורה ציבורית, לא היה שום דבר מסביב – העיר מודיעין הוקמה הרבה אחר כך.

אנחנו התאהבנו באנשים, ומאז אנחנו פה.

של בחירת כיוון בחיים?

כאמא לילדים קטנים עבדתי במשרות שאפשרו להיות עם הילדים בשעות הצהריים או לקחת אותם איתי – כמו שעשיתי כשהקמתי את הספרייה במבוא חורון, וכבר אז הייתי מאוד פעילה בקהילה. כשמלאו 25 שנה למבוא חורון, תפס אותי יום אחד המזכיר וביקש ממני לארגן את אירועי חצי היובל. כך התחילה העבודה שלי כרכזת קהילה ותרבות.

רכזות הקהילה של בנימין היו בין הראשונות בארץ בתפקיד הזה. יחד עם יעל אברהם שהדריכה אותנו, הקמנו את התחום. כל רכזת הכניסה לתפקיד את האופי וקריאת השטח שלה. אני תמיד נטיתי לתחום התרבות ולתחום הפרט – לאנשים בסיכון או משפחות שעוברות קשיים.

של התמודדות מקצועית?
פעם שאל אותי מישהו איך אני מחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן בעבודה הזו. עניתי לו שהתפקיד משתנה כל יום.

כשהתחלתי את התפקיד היינו 60 משפחות במושב שיתופי, היום אנחנו 435 משפחות עם הרחבה קהילתית. יש אצלנו גם משפחות שנקלטו אחרי הגירוש מגוש קטיף (והיום גרות ברחובות הנושאים את שם יישוביהם). עברנו תהליכים ארוכים של חשיבה להגדרת פני היישוב והקהילה. אחד הדברים שעשיתי היה להקים ועדות, ולאורך השנים נעזרנו הרבה בעצות מקצועיות מאנשים גדולים בתחומם.

של קושי גדול?

הימים הקשים ביותר היו באסונות שפקדו אותנו. מיכאל ארגמן שנפטר בגיל ארבע. אז הקמנו את בית העלמין שלנו. זה היה לילה נוראי. התמודדות ארוכה וקשה הייתה כשהודיה נחמה אסולין נפצעה בפיגוע בירושלים ונפטרה כעבור שש שנים. בן המקום שנהרג בתאונת דרכים בגיל 30 והייתי צריכה להיכנס לבית הוריו ולהודיע להם. נשים ואנשים צעירים שנפטרו ממחלות ומקרים טראגיים. אלה אירועים שמלווים אותי.

היו לנו, להבדיל, גם התמודדויות מאוד לא פשוטות בנושא מוגנות בקהילה. אלה היו ימים ממש קשים, אבל התמודדנו. התייחסנו מאוד ברצינות ודאגנו לטיפול מקצועי. קיבלנו ליווי צמוד ממחלקת הרווחה במועצה, היינו בקשר הדוק עם המשטרה, אחר כך הזמנו סדנאות חינוכיות וקיבלנו כלים להמשך.

הייתי עם משפחות בימים הכי קשים והכי שמחים שלהם בחיים, ונוצרו לי קשרי לב שהמשיכו הרבה מעבר לתפקיד בעבודה, עד היום.

של שמחה?

26 שנה זה הרבה זמן. שמחתי מאוד מהקשר עם ילדי המושב, לארגן להם הצגות ופעילויות. מסיבות פורים גרמו לשמוח ולצחוק. חגיגת היובל – 50 שנה למבוא חורון – זה היה אירוע מאוד מרגש. גם אירוע יום הולדת 80 לרב היישוב שנערך בשנה שעברה היה שמח מאוד.

לראות איך היישוב גדל בכל יום עצמאות, זה כמו שהמשפחה שלך גדלה.

של התרגשות מיוחדת?

עם הפרידה מהתפקיד התושבים שלחו הודעות כל כך מרגשות והכינו אירוע מדהים בהפתעה, עד עכשיו אני נבוכה כשאני מדברת על זה. זה היה ביום חמישי וביקשו שאבוא רגע למשרד. חשבתי שיש איזו משימה קצרה וכדאי שאשים משהו בתנור בינתיים, לקראת שבת. מזל שלא שמתי כי חזרתי אחרי ארבע וחצי שעות.

הכרת הטוב של התושבים הייתה מרגשת בצורה בלתי רגילה. אני מאוד אוהבת לכתוב בעלון שלנו בחרוזים, זה בא לי בקלות בדרך כלל, וכל כך התרגשתי ממה שהיה שם שברגע הראשון לא היה לי אפילו חרוז אחד.

של תובנה חשובה?

לרכזת קהילה חדשה הייתי אומרת שכל אחת מביאה את האישיות שלה לתפקיד, ושתיתן לזה דרור. אם את יצירתית, ורובן כאלה, תני לזה ביטוי. תעשי מה שאת אוהבת וזה ייתן לך כוח גם לשאר הדברים שצריך לעשות מתוקף התפקיד.

לפעמים זה מעצבן להיות כתובת לכל דבר (מה, אתם לא יודעים באיזה שעות הצרכנייה פתוחה?), אבל מי שתהיה כתובת לדברים הקטנים תהיה כתובת גם לדברים הגדולים. ומי שתהיה עם האנשים ברגעי הקושי תהיה איתם לתמיד. יש לנו תפקיד מאוד גדול.

עם כל הכבוד לכבישים ולביוב - הדאגה לפרט, לחינוך ולהפגה, יש לה משמעות אדירה ליציבות המשפחות. מאתגר לגור ביישובים והחיים בכלל מאתגרים. המענה הוא חיוני.

אני עדיין בקבוצת הווטסאפ של הרכזות, ובקורונה אני רואה איך הן ממציאות עצמן מחדש. כל אחת במקום שלה, באתגרים שלה, עושה עבודת קודש. צריך מאוד להעריך את זה.

של חלום לעתיד?

יש כל כך הרבה שאני רוצה לעשות. לקרוא, ללמוד יותר בתחום התורני ולהתמקצע בתחומים טיפוליים. אני מתכננת להצטרף לטיולי הוותיקים, ושיהיה לי יותר זמן למשפחה. כל מה שה' ייתן.

חזור למגזין