דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 442 ניסן תשפ"א מרץ 2021
כתבות

הליצנית החיונית

עם מיגון מלא וחצאית טוטו ורדרדה היא נכנסת לתוך מחלקות הקורונה בבית החולים, אוחזת בידי המטופלים, שרה ומחייכת, מאזינה למילים שנאמרות ללא קול. איך יוצאים משם חזרה לשגרת היומיום? "האף האדום הוא המסכה הקטנה בעולם", אומרת רוזי הליצנית מעפרה


הליצנית החיונית
"כשהצוות מודה לך בכל פעם שאתה מגיע אתה יודע שמשהו נכון קורה שם"

אל הפגישה שלנו בבית החולים שערי צדק בירושלים, מגיעה לאה וייס אחרי שעתיים בתוככי אחת ממחלקות הקורונה, עדיין חסרת מנוחה ממה שראתה שם. היא לא רופאה ולא אחות, ואף על פי כן היא חלק חיוני מהצוות. תפקידה בכוח - ליצנית רפואית.
ואם אתם מדמיינים מופע בידור ולהטוטים, לאה ממהרת להבהיר שזה לא בדיוק הכיוון. "האמת היא שאני בכלל לא יודעת לעשות ג'אגלינג", היא מפתיעה ומוסיפה: "אני גם לא באה כדי להצחיק".

לפני מספר שבועות התפרסמה ברשת תמונה שלה אוחזת בידיה של חולת קורונה כבת 80. וייס כתבה אז לסיון רהב-מאיר שהתמונה הנציחה רגע מיוחד. "עברתי במחלקה עם ליווי מוזיקלי, ופתאום אותה אישה התחילה להגיב. הושטתי לה את ידיי ו'רקדנו' יחד, אך כשנגמר השיר היא לא הרפתה, החזיקה חזק את ידיי והתבוננה במבט מתחנן. היא לא הצליחה לדבר, רק הניעה את שפתיה. אמרתי לה שלמרות שאני לא מבינה אותה - אני מקשיבה לה, וככה אחזנו ידיים במשך דקות ארוכות. היא נישקה את ידיי והצביעה על התמונה שלי שעל הסרבל, ועל השם ה׳ליצני׳ שלי - רוזי. בדרך לא דרך הבנתי שזה קשור לאמא שלה או לבת שלה, והדמעות זלגו. העיניים אמרו הכל. בימים כאלה זה כל מה שצריך. כעבור כמה ימים, כשחזרנו למחלקה לשמח, היא כבר לא הייתה. אני רוצה להאמין שהיא השתחררה הביתה. אנחנו מעדיפים לפעמים לא לשאול, ורק מודים על כך שאנחנו יכולים לעזור ברגעים כאלה".
 

לאה וייס (33), "רוזי" הליצנית, היא תושבת עפרה, נשואה לרענן ואם לארבעה. היא גדלה בירושלים ולה אח תאום ואח צעיר ממנה, בת לאב מארצות הברית ואם מצרפת שנפגשו בארץ. כשאני שואלת אותה איך מתגלגלים לעבודה כליצנית רפואית, היא מספרת שהכל התחיל בתום שנת השירות הלאומי, כשנישאה והחלה בלימודי קולנוע במסגרת דתית לנשים. "התוכנית בשנתון שלנו נסגרה אחרי שנה, אף אחת לא נשארה, אבל היו שם מורות מופלאות. למדתי עם הבמאית רמה בורשטיין, עירית שלג לימדה משחק מול מצלמה. כשסיימנו שם עירית תפסה אותי ואמרה לי: "המקום שלך זה בתיאטרון. לכי ללמוד משחק".
לאה מספרת שזאת היתה ממש שיחת מסדרון חטופה, אבל כזו ששינתה את מסלול החיים. בעקבותיה נרשמה לשלוש שנות לימודי משחק ב"אספקלריא" בירושלים. את אודישן הקבלה עשתה כשהיא בחודש השביעי להריונה הראשון. "בשבוע הראשון של הלימודים ילדתי את הבן הבכור. מאוד רציתי להגיע לפחות למפגש הפתיחה, להכיר את הבנות. כשהגעתי עם התינוק שאלו אותי איך קוראים לו ואמרתי שעוד אין לו שם. הלסת שם נשמטה, מי זו המשוגעת הזו?", היא מחייכת, "אחר כך לקחתי חופש קצר להתאוששות וחזרתי ללימודים.

"בלימודי התיאטרון נפתח לי עולם. עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני שואלת איך לא הלכתי לזה מהתחלה. ברור שזה מה שהייתי אמורה לעשות.
"בשנה השנייה ללימודים היה לנו שיעור מובנה במערכת - שיעור ליצנות. מהרגע הראשון היה ברור שזה ה-שיעור שלי. אפילו החברות ידעו שהן מפנות לי את הבמה. אני עפתי בשיעורים האלו".

הליצנית הוותיקה שהנחתה את הקורס היתה טליה ספרא, וגם היא זיהתה את החיבור והזמינה את וייס להמשיך אצלה בקורס בסמינר הקיבוצים בתל אביב. "לקראת סוף השנה שם ילדתי את הבת השנייה שלי. היא נולדה קצת מוקדם והיו לה קשיי נשימה, היא היתה מחוברת למוניטור צמוד חמישה חודשים. במפגש הסיכום של הקורס, טליה הזכירה בעדינות שהייתי אמורה להכין איזה תרגיל קצר, אז פשוט לקחתי את התינוקת ואת המוניטור ואלתרתי במקום תרגיל סיכום שהיה ליצנות רפואית ממש. ידעתי שזה זה, שזה מה שאני רוצה להיות".

שיחת מסדרון חטופה שינתה את מסלול החיים, לאה וייס

מה רוצה הליצן

לשאלתי מה בעצם לומדים בקורס ליצנות רפואית, היא משיבה בפשטות: "לומדים לשחרר. להסכים להיות אידיוט. להיות כן. לומדים לעוף, להעז, לשאוג בקול, להתפרע, להשתטות. לומדים להקשיב ולחדד את האינסטינקטים. לומדים גם קסמים וטריקים. לומדים לפתח את השחקן שבך.
ליצן הוא בעצם שחקן רחוב, ולעומת שחקן תיאטרון רגיל אין לו את "הקיר הרביעי". אתה משחק עם האנשים. לומדים לייצר את הדבר הזה, את התשוקה הזו לחפש את האנשים וליצור איתם קשר, ליצור איתם משחק וחברות, ולתת לכל קשת הרגשות לעלות. זה לא רק להצחיק. אם עכשיו מבאס אז מבאס, אם זה מתסכל - זה מתסכל, אם זה עצוב זה עצוב נורא. הליצן חי את כל קשת הרגשות שקיימת, הוא מגביר את הרגש שנמצא בכל אחד מאתנו".

אנחנו בכל זאת מצפים בדרך כלל לליצן מצחיק.

"זה נכון. הרבה פעמים כשפוגשים אותי במסדרון בית החולים אומרים לי: 'אה, את באת להצחיק', ואני אומרת להם: לא, להצחיק זאת אחריות גדולה מידי.
להצחיק זה נורא מלחיץ, זה ישר מכווץ את הגוף, כאילו אמאל'ה, ואם האדם הזה לא יצחק? מה אני אשאיר אותו עכשיו על הכיסא בכוח עד שהוא יצחק? ואם הוא רוצה לבכות? אז נשב ונבכה ביחד, ברגע של כנות, של קרבה, של אמון. משם כבר יבוא "הפלופ" הבא ואנחנו נצחק ונהנה בלי מאמץ, פשוט כי זה זורם לשם.
"יש פעמים שרואים אותנו מרחוק ומסמנים לנו 'לא, אל תתקרבו', כי מדמיינים שאנחנו נבוא עכשיו עם לפיד אש וג'אגלינג. לפעמים אני רואה ילד מפוחד או מבוהל, אז קודם כל לומדים לשמור את המרחק שבטוח לו, שנכון לילד, ולהתכופף ולהוריד את האף ולהציג את עצמי כמו שאני – להגיד שאני רוזי ואל תגלה לאף אחד שראית אותי בלי האף, להוריד את הפחד, ליצור את האנושיות, את הקרבה. ליצן רוצה קרבה, הוא לא רוצה דיסטנס, הוא לא רוצה מאמץ, הוא לא רוצה נימוסים או איזה משהו מאולץ. הוא רוצה לגעת, הוא רוצה להרגיש".

מה את זוכרת מההופעה הראשונה שלך בתפקיד?

"בסיום הלימודים אמרה לי המורה שלי שאני חייבת ללכת לאודישנים ל"רופאי חלום" – הפרויקט שאני עובדת דרכו היום, ושהיא תכין אותי לקראתם. היא פשוט צירפה אותי אליה למקומות שעבדה בהם. אני זוכרת שהגעתי למרפאה בצפון תל אביב ונכנסתי לשירותים בשביל להחליף בגדים לבגדי ליצנית. לא חשבתי שאי פעם אצליח לצאת מהדלת. ממש הרגשתי שעוד שנייה אני מתעלפת כי ידעתי שברגע שאני יוצאת כל העיניים עליי. ומה אני עושה עכשיו? ואם אני לא אצחיק? ואם אני לא אדע להגיד את הדברים הנכונים? יש המון ציפייה מליצן. אבל יצאתי.

"אני חושבת שמה שעזר לי, הוא שבמהלך הדרך קיבלתי המון דחיפות. היו שם בדיוק האנשים הטובים שהייתי צריכה. בסטאז' שלי בבית החולים מאיר ליוותה אותי הליצנית הבכירה שם, ואני זוכרת שפעם אחת היא ממש דחפה אותי פיזית לתוך חדר כי פתאום נרתעתי. וזהו, הייתי כבר בתוך החדר, לא היתה לי ברירה והייתי צריכה להתחיל משהו. אני מודה לה על זה עד היום".

איך נראה יום שגרתי בעבודה?
"בפרויקט שלנו יש כמעט 120 ליצנים ואנחנו עובדים ב-30 בתי חולים. אני עובדת במשמרות בשערי צדק ויום בשבוע באסף הרופא. לרוב יש מסלול קבוע, אבל עכשיו עם הקורונה זה קצת יותר מסובך.
בכל דלפק אחיות בחטיבת הילדים יש לוח עם תמונות ופרטים של הליצנים, וכשצריך מתקשרים אלינו וקוראים לנו לבוא. כשאני עונה לטלפון ושואלים אותי מהצד השני: 'רוזי?' אני מיד יודעת שזה מבית החולים. הם יכולים לומר 'ממש נשמח שתבואו לטיפול נמרץ, יש שם ילד שעכשיו התעורר', או 'יש ילד שאנחנו לא מצליחים לעשות לו את הפרוצדורה שרצינו, אנחנו צריכים רגע פסק זמן, תבואו, תהיו איתו'.
"לאט לאט עם השנים הם למדו לעבוד אתנו. הליצנים הראשונים למדו מהשטח מה צריך בכלל, ובית החולים ניסה להבין איך לאכול אותם, וזה עדיין בחיפוש. היום זה הרבה יותר מבוסס, יש מחקרים שרופאים הובילו יחד עם ליצנים על תפקוד הצוות, על תגובה של חולים. היום בתי חולים לוקחים ליצנים לפרוצדורות מסוימות כמחליפי חומרי טשטוש, ממש ככה. לפעמים אנחנו עובדים במשמרות ערב במיון והכירורגים שרואים אותנו מדווחים לנו שיש ילד עם חתך שמחכה לתפירה ואז יש לנו זמן להכיר, להתיידד איתו, ואם הילד רגוע ואנחנו ממשיכים את המשחק, התפירה נעשית תוך כדי ולא צריך להתחיל טשטוש או הרדמה, זה פשוט קורה על הדרך. יש המון דברים מרתקים ומדהימים שקורים בשדה הזה.

"בבית החולים אנחנו נחשבים חלק מהצוות הרפואי, אז אני באה לבושה כליצנית ולפעמים אני רואה אנשים שחושבים לעצמם מי זאת המג'נונה הזאת, ואז הם רואים אותי שולפת כרטיס ופותחת את הדלת של המיון או את הדלת של חדרי הניתוח, והם נשארים בשוק".

יש לך מחלקה מועדפת בבית החולים?

"יש, ואני חושבת שזה מאוד קשור בצוות שנמצא. אם אני מרגישה שאנשי הצוות הם חברים שלי ואני יכולה להתפדח איתם.

עבור הליצן בית החולים הוא כמו מגרש משחקים, ויש גני שעשועים שהם יותר כיפים, שיש שם פחות הפרעות, שיש בהם יותר מרחב, שמרגישים יותר פתוח שם, אז ככה יש גם מחלקות כאלה שיותר פותחות את הלב. אתה נכנס וכבר אתה נדלק".

עם המיגון המלא אפשר להתחבק

לראות רק את הילד

אני שואלת את לאה איך מתמודדים עם הסבל והקושי היומיומי שרואים מול העיניים.

"הרבה פעמים שואלים אותנו איך אנחנו מתמודדים. התשובה היא שהאף האדום זו המסכה הכי קטנה בעולם.
זו מסכה המאפשרת לנו להיות משהו אחר וגם שומרת עלינו, קצת מפרידה בינינו לבין המציאות. הליצן בא בעיניים 'קלולסיות', הוא מבין איפשהו בתת הכרה מה הסיטואציה מולו, אבל הוא כאילו לא מבין. הוא נכנס לחדר לילד קטן ששוכב במיטה עם מלא צינורות ומלא צפצופים, והוא רואה עיניים. הוא רואה ילד. הוא רואה תחביבים. הוא רואה תגובות. הוא רואה משחק. הוא מנותק לגמרי מהתמונה הכוללת. הוא לא רוצה לראות אותה. אנחנו יודעים שיש ילדים אונקולוגים ויש ילדים שעוברים דיאליזה, זה ברור לנו, אבל אנחנו לא נכנסים בכלל לתוך המצב הרפואי".

שם הבמה נובע גם הוא מהרצון להפריד בין המציאות לליצנית. "כן. אני דמות אחרת", היא מאשרת בפסקנות. "יש ברוזי את לאה ובלאה יש גם קצת את רוזי.
פעם מישהי שמכירה אותי לא כליצנית אלא רק בעולם בחוץ, ראתה אותי בבית החולים ואמרה לי יואו, זה כאילו לא את. אז אמרתי לה: לא הבנת, זאת אני. הלאה שבחוץ זאת הלאה המנומסת, עם המסכה האחרת.
"לא שאני לא אמיתית בעולם האמיתי", היא מסייגת, "אבל הרבה דברים מאוד פנימיים משתחררים ברוזי. רוזי יכולה להרשות לעצמה".

ספרי על חולה שאת לא שוכחת.

"היתה פעם אחת שמצאתי את עצמי בטיפול נמרץ, מול ילדה קטנה בת חמש ששכבה במיטה, קטנטונת, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות-ים. היתה נראית כמו מלאך קטן, חיוורת, אפאטית לגמרי. זו היתה דלקת ריאות שהסתבכה, את זה כן אמרו לי. והילדה - זהו, לא היה לה כוח, היא ויתרה. היא לא רצתה כלום, היא לא רצתה לאכול, לא רצתה לעשות את הפיזיותרפיה הנשימתית, לא רצתה לקחת תרופות. הצוות היה מאוד מתוסכל, ההורים היו שבורים. כולם ישבו בחדר בשקט כזה, וכשנכנסתי היא לא הגיבה אליי בהתחלה, אז התחלתי להתעסק עם דברים בחדר, לשחק עם מה שמסביבי, 'נתקלתי' בדברים ו'הפלתי' דברים והייתי צריכה לסדר אותם מחדש ולא סידרתי את זה טוב, וראיתי אותה מידי פעם פוזלת לכיווני, זה היה ממש חיזור. ממעט דיבורים שהיו שם הבנתי שהיא מאוד אוהבת שירים, אז ניסיתי לשיר ונורא זייפתי, ופתאום היא תיקנה אותי. התרגשתי שהיא בכלל מגיבה. זה נמשך ככה על פני שלושה-ארבעה מפגשים, ומפעם לפעם היא יושבת יותר זקוף במיטה, הצבע קצת חוזר לפנים, היא היתה מוכנה לאכול, פתאום היא עושה את התרגילים שלה, פתאום יש תנועה בחדר, ההורים שלה יותר ערניים. סיימנו את המפגשים שלנו בתחרות שירים, אני כמובן הפסדתי. הרגשתי אז שאני צריכה לזרוק חכה עמוק עמוק לתהום שהיא היתה בה ולנסות להתחיל למשוך בעדינות למעלה. ברגע שהיא הרגישה טוב, תוך יומיים שלושה היא השתחררה ישר הביתה מטיפול נמרץ. כשפגשתי את אמא שלה בהתחלה גם היא קצת התעלמה ממני, כאילו רצתה לומר: זה גימיק נחמד, את חמודה, בואי תעשי את השטיק שלך ותלכי. בפעם האחרונה שנפגשנו היא יצאה אליי מחוץ לחדר והייתה נבוכה, היא באה להודות לי. זה היה מאוד חזק עבורי להבין מה הליצן יכול להביא איתו.

בעידן הקורונה - מאיפה האומץ להיכנס פנימה למחלקות?

"איזשהו זבוב טורדני פנימי לא נתן לי לחשוב על זה אפילו יותר מידי לעומק. הרגשתי כאילו אין לי ברירה.
בתחילת הקורונה, בחודש מרץ שעבר, היו ליצנים בבית החולים פוריה שתיקשרו עם המחלקה מבחוץ דרך מסך זכוכית. בעין כרם התחילו להיכנס די בהתחלה, הם ממש היו החלוצים. בגל הראשון כולם נבהלו ממה זה הדבר הזה קורונה ולא ידעו אם כדאי שנבוא או לא כי אנחנו מסתובבים בכל בית החולים, וגם אנחנו פחדנו על עצמנו. כולם קפאו לרגע. אחרי פסח כולם חזרו לעבוד כמעט במתכונת רגילה, עבר גל ראשון, בקיץ היתה קצת רגיעה וכשהתחיל הגל השני הרגשתי שזהו, אין יותר תירוצים. ידעתי שיש מחלקות קורונה כמה קומות מתחתינו ושם קורה הסיפור האמיתי עכשיו. סיפורים אמיתיים יש כמובן בכל רגע בחיים שלנו לכל האנשים שסביבנו, והעבודה במחלקת ילדים היא הכרחית-קיומית, אבל הרגשתי שיש משהו מאוד מאוד גדול שקורה, שצריך שנהיה שם.

"כששאלתי פה בבית החולים איך לקדם כניסה של ליצנים למחלקות הקורונה, אחת הרופאות חייכה אליי ואמרה בכנות: 'קודם כל צריך להחליט שזה באמת חיוני כי אם מכניסים אתכם מסכנים אתכם'.
"בהתחלה נכנסתי לבד, שאר הליצנים היו קצת פחות בעניין, כל אחד מסיבותיו שלו. ביום שקיבלתי את האישור הירוק שלחתי הודעה לאחות האחראית במחלקת כתר (קורונה), הצגתי את עצמי, אמרתי לה שאגיע ושאלתי אם היא תוכל לפגוש אותי ולעשות לי חפיפה, והתשובה שלה כמעט הפילה אותי. היא אמרה: 'עשית לי את היום! מתי את יכולה להיכנס?' והרגשתי שהאחות פתאום לוקחת אוויר לנשימה", לאה מדגימה שאיפה מלוא הריאות ומרצינה: "ואז – נלחצתי... וגם נורא התרגשתי. מליצנים אחרים הבנתי שצריך להתמגן רגיל ולהתלבש כליצנית מעל למיגון. במשמרת הראשונה הבאתי ארגז, כתבתי עליו: 'הדברים של רוזי', ופשוט השארתי אותו שם - אף, כובע, חצאית טוטו, הכל נשאר בפנים. כבר בדרך למחלקה ביום הראשון האחות האחראית כתבה לי: 'לא שכחת אותנו, נכון? מחכים לך'. הגעתי לחמ"ל וכולם ישר – את הליצנית שצריכה להיכנס? היתה המון התרגשות שנורא הופתעתי ממנה. לא ציפיתי לזה שהם ככה מחכים. אני בעצמי לא ידעתי לקראת מה אני הולכת.

"כשנכנסתי פנימה הרגשתי כמו בחללית. בדלת אחת אני נכנסת והיא נסגרת מאחוריי ואז הדלת הבאה נפתחת. תחושה של ואקום. אתה שומע קצת אחרת באוזניים, שומע צפצופים, יש תחושה אחרת באוויר. ואווירה אחרת. ובכל זאת מיד היה לי מאוד טבעי. כל כמה דקות האחות האחראית באה לבדוק שאני בסדר. באיזשהו שלב היא אמרה לי: 'לאה די, זה מספיק להיום. יוצאים'. זה הרגיש נורא טוב, נורא נצרך. הצוות בפנים היה מופתע לראות אותי, זה ממש שעשע אותם, הם מאוד שמחו. בהתחלה זה היה שוק, בפעם השנייה שנכנסתי כולם כבר ניגשו אליי: 'רוזי מה נשמע?', 'רוזי מה קורה?', 'הי רוזי, באת!' הם שאבו אותי פנימה בחיבוק חזק. הבנתי את הצורך הזה שהיה שם".

על כנפי הדמיון

אם גם אתם תהיתם מה עושים ליצנים עם החולים המבוגרים במחלקת הקורונה, התשובה של לאה פשוטה - נותנים יחס. "לא שאחיות לא נותנות אותו אבל אני באתי רק כדי לתת יחס. לא על הדרך, לא בזמן שאני לוקחת בדיקה. חוץ מזה אפשרתי גם פנטזיה, דמיון.
"היה שלב שהמחלקה היתה בקומה השנייה ואחר כך עברה לקומה השלישית, וביקשו ממני להכין את המטופלים ולתווך להם את המעבר. לקחו אותי לסיור מקדים, וי.איי.פי", היא מחייכת, "זאת אומרת לקחו אותי מאוד ברצינות, יותר משלקחתי את עצמי אפילו. אז ידעתי לקראת מה הם הולכים – חדר אוכל שהוסב למחלקה, שזה אומר אולם גדול עם וילונות ואורות ורעש. כשהסברתי לחולים שאנחנו עוברים שאלתי מי הזמין את הסוויטה ומי רצה את הנוף לים, ואמרתי שאת טיפולי הספא כדאי להזמין מראש כי זה מתמלא מאוד מהר. הייתה מטופלת אחת שפגשתי והרגשתי שהיא לא רגועה, ניסיתי לצחוק איתה ועליתי איתה יחד למחלקה החדשה. הייתי באותו יום ליצנית, סדרנית, חדרנית, פקחית תנועה, מנקה - מה שהיה צריך. עברתי לידה וראיתי שהיא שוכבת מכווצת, ממש לא נשמה. שאלתי מה קרה למרות שהבנתי, והיא הסתכלה אליי ולחשה: 'אני רוצה הביתה'. זה שבר אותי. דיברתי איתה, לא ניסיתי לייפות, לא אמרתי לה עוד מעט את תלכי הביתה. אמרתי לה: אני יודעת, המעבר הזה הוא לא פשוט, היה לך חדר שקט משלך למטה וכבר התרגלת אליו, ופתאום את לא יודעת מי נגד מי ואיזה טיפול תקבלי כאן. שמנו על השולחן את כל הפחדים, נשמתי איתה ואז שאלתי אותה: מה יעזור לך עכשיו? היא חשבה וענתה לי: 'מים'. מים, זה מה שהיא היתה צריכה. הבאתי לה כוס מים ואחר כך עוד כוס מים וכל פעם באתי לבדוק מה איתה, ולאט לאט משהו בה נרגע. זו העבודה - לאתר, להבין מה הצורך הרגשי עכשיו", היא חושבת ומוסיפה: "גם של המטופלים וגם של הצוות".

"היה יום אחד שהצטרף אליי ליצן שעובד גם בעין כרם וכבר נכנס למחלקות הקורונה. כשהוא נכנס איתי הרגשתי שיורדת ממני משקולת. הליצן "שפכטל" המדהים עבר איתי בין כמה מטופלים באותו יום והרגשנו שאלה היו סשנים כבדים, שאנחנו מותשים ושלגשת לעוד מישהו כבר יהיה זיוף, לא היינו פנויים לשמוע. אז החלטנו שאנחנו 'מתלבשים' על הצוות. הכנסתי אתנו פנימה מדבקות של לבבות וסמיילים ואימוג'ים, ופשוט עברנו אחד-אחד והדבקנו לו לב, עמדנו מולו עם דף של אימוג'ים ושאלנו אותו איפה אתה נמצא היום – איזו מדבקה אתה בוחר? באמצע טיפול נמרץ קורונה, בין החייאה להנשמה תפסנו אותם. לכולם היה איזה רגע של מחשבה, רואים שהכתפיים שנייה מרפות, הם מתרככים, פתאום הם חושבים מה אני: כועס או רעב או עייף או אוהב. רופא אחד אמר לנו בציניות: 'מה, אנחנו רופאים, הרי אין לנו רגשות'. אבל באותה משמרת אחרי שכיסינו את כל הצוות עם מדבקות אני רואה שהם פוזלים אחד לשני, לראות מה ההוא בחר, איך ההוא מרגיש היום, מה עובר עליו. מאז אנחנו ממשיכים עם זה. יש אחיות שבאות ואומרות 'לא קיבלתי מדבקה היום'. זה כמו חיבוק. אגב, בפנים במחלקות אנחנו מתחבקים באמת. שם, עם כל המיגון, אני יכולה לחבק את האחיות. כשהצוות מודה לך בכל פעם שאתה מגיע אתה יודע שמשהו נכון קורה שם".

כמו מילואים ארוכים

"התחושה שלי מול הקורונה היא שהתגייסתי למילואים, גם כי אני כמעט לא בבית וגם כי זה מאמץ מאוד גדול, עבודה באנרגיה אחרת. וכשאתה במילואים אתה בכוחות אחרים. והמילואים האלה מתארכים ומתארכים. היתה לנו הפוגה בסוף השנה האזרחית כשבגלל בעיות תקציביות לא יכלו להמשיך לממן את הכניסה שלנו פנימה, ואני הייתי כמו אריה בכלוב. הרגשתי שהימים שאני בבית ולא במחלקה גומרים אותי. אז הרמתי טלפונים, דאגנו שיכתבו מכתבים, נלחמנו כדי להיכנס חזרה ושנקבל יותר שעות.

עבדתי סביב השעון במחלקות ילדים וקורונה, ובמקביל סגר וילדים בבית וזומים, ובעלי שיחיה, רענן – אם אני יושבת פה בחיים זה שלו, זה בזכותו, ממש".

יש גם רגעי שבירה?

"בזמן האחרון התרגלנו לנשום פחות עמוק", היא עונה וכל שפת הגוף שלה רומזת אודות המשא שעל הכתפיים. "כליצנים אנחנו לא נותנים לדברים לחדור פנימה, אבל זה כמו שאתה דורך בבוץ ודורך ודורך, ואחרי זמן אתה מרגיש שאתה לא יכול להמשיך ללכת כי הבוץ על הרגליים גם אם תנסה להתעלם.
"מחלקת קורונה זו מחלקה קשה, זה באמת מרגיש כמו חדר מלחמה. הכל נורא דינמי, מטופל אחד יכול להיות ממש בסדר ופתאום קופצים עליו להחייאה. זה קרה לי שבוע שעבר. המעברים מאוד חדים. לא ראיתי פטירה מול עיניי אבל כן ראיתי קשירה של שקיות", היא אומרת בשקט.
"בשבועיים האחרונים היה מטופל במחלקה, פרופסור בכיר לרפואה ממדינה אחרת, אדם מאוד חכם, שראינו שהוא מבין כל מה שקורה לו, מבין את דעיכת הגוף. בשלב מסוים הוא כבר לא רצה לשמוע מוזיקה, לא רצה שנעמוד מולו, אפילו ביקש שנתרחק כדי שלא ידביק אותנו – עדיין החזיק באחריות שלו כרופא. הוא נפטר אתמול כמה שעות אחרי שהיינו אצלו. המיטה שלו היתה ריקה היום. אז היה לי איזה רגע שעמדתי מול המיטה. קודם כל שמחתי שהיא לא מיד התמלאה, כי הקצב כל כך מהיר. אז היום דווקא שימח אותי שראיתי כמה מיטות ריקות. בתקופה האחרונה הרגשתי שגם לנו כליצנים לא נשאר אוויר. היה לי מקרה שבו מישהי שמכירה אותי ביקשה שאגש לקרוב משפחה שלה שאושפז במחלקה וזה קצת שבר לי את הדיסטנס של הליצן. הוא לא היה במצב כל כך טוב. היום ראיתי אותו והוא נראה יותר טוב, אבל באותו רגע הרופאים עבדו עליו קשה. דבר כזה מצליח לחדור. יצאתי מבית החולים וכבר היה חושך בחוץ, הגעתי למגרש החנייה והתפרקתי לגמרי. התקשרתי לבעלי, אמרתי לו שאני צריכה למשוך את הזמן, שאני לא יכולה לחזור הביתה כשהילדים ערים ולא יכולה לדבר עם אף אחד. אז הלכתי לקניות ברמי לוי במקום... זאת המציאות, אין לנו משהו אחר לעשות. לפחות זה לעמוד מול ערמה של עגבניות ולא לדבר על מה שקרה. מתוך ניסיון עבודה של שנים כשאנחנו מגיעים למצבי קצה צריך לדעת לעשות פסק זמן לעצמנו. אם זה לשתוק, אם זה למצוא עם מי לדבר ולפרוק".

 

למי מתאימה קריירה כליצן רפואי?

"אנחנו פוגשים הרבה אנשים שאומרים לנו 'איך אני רוצה להיות ליצן רפואי, למדתי את זה פעם, זה החלום שלי', ואני תמיד אומרת להם אז יאללה, להגשים חלומות זה הדבר הכי חשוב בחיים. יהיה לזה מחיר, תצטרך להתאים את הרצון למציאות, אבל תממש אותו.

אני לא מרגישה שלהיות ליצן רפואי דורש כישרון מסוים או יכולות נרכשות, זה מצריך יותר לבוא עם לב פתוח והקשבה, לצחוק על עצמך ושכולם ייהנו איתך, להרגיש את ההומור והרצון למשחק, את האנרגיה הזו בפנים. הדברים האחרים מתלבשים על זה. הטכניקה והניסיון נוספים עם הזמן. מספיק מאוד מאוד לרצות את זה ולהסכים להיות במקום הזה ולפתח אותו". 

לא רק ליצנית

מלבד העיסוק כליצנית רפואית לאה וייס היא שחקנית, משתתפת בערבי ספוקן וורד וגם דולה בתחילת דרכה. "לפני שלוש שנים התחלתי ללמוד להיות דולה. עשיתי קורס סטנדרטי וקורס נוסף של 'פרפרים בבטן' בחבורה נשית-שבטית שממשיכה להיות בקשר. זה מאוד התחבר לי עם הליצנות. כמו שבפרוצדורה רפואית יש את הרופא ויש את הליצן, בחדר לידה יש את המיילדת ויש את הדולה והתפקידים באים להשלים אחד את השני. ליולדת יהיה כל מה שהיא צריכה מבחינה טכנית אבל היא צריכה גם את המקום הזה בנפש - שיהיו לה אמונה, מוטיבציה, ביטחון, רוגע. אני לא הרבה זמן בתחום אבל עד היום ליוויתי כ-15 לידות. קרה לי כבר כמה פעמים שנכנסתי למחלקת קורונה והייתי כוננית כדולה, ובתוך המחלקה אני בלי פלאפון, אז שלחתי ליולדת את הטלפון של החמ"ל, ולחמ"ל הודעתי שאם מתקשרים צריך לקרוא לי בכריזה שאצא מהר. אני רגילה לעבוד עם צוות רפואי, אני מכירה את הדינמיקה, אני מבינה שיש מקום של לתת כבוד ולרכוש את אמון המיילדת כדי שנוכל לעבוד ביחד, וכשזה עובד זה מדהים.

"אגב, אני לא ליצנית בלידות. לא יודעת אם יש איזו ציפייה שאשלוף את כדורי הג'אגלינג שאני כזכור לא יודעת לעשות, אני מזעזעת בקואורדינציה. אבל ליצן הוא הכי טוב במה שהוא לא יודע. אני גם לא זוכרת מילים של שירים. פעם הייתי נורא מתוסכלת מזה, עד שעשיתי משמרת עם ליצנית שאמרה לי: 'אז זו המומחיות שלך - לג'ברש, לקשקש, להיתקע'.
הליצן הכי קונה בכנות שלו. זה הופך להיות המשחק שלו, יש בזה משהו מאוד משחרר. כשהליצן מגלה שהוא ממש לא מצליח במשהו, הוא עף על זה".

חזור למגזין