דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 442 ניסן תשפ"א מרץ 2021
טורים

רק רגע עם הרבנית שלומית קרויזר, מצפה יריחו

אנחנו כואבים את האין ומשתדלים להודות על היש ולהיאחז בו. זורקים לים המלח את השאלות של 'אילו, אולי ואם', ומשתדלים לומר קדיש במעשים הקטנים והכאילו פשוטים של חיי היום יום


רק רגע עם הרבנית שלומית קרויזר, מצפה יריחו

נולדה ב-1956.

ילדות ונעורים בירושלים, דור שביעי בארץ.

נשואה לרב יהודה קרויזר, רב היישוב מצפה יריחו, אמא לתשעה ילדים וסבתא לנכדים.

לימודים: חינוך, תוכנית יועצות הלכה של נשמת, הדרכת כלות, הכוונה אישית והנחיית קבוצות.

עיסוקים בעבר: פרשה לאחרונה מתפקיד הבלנית במצפה יריחו במשך 40 שנה.

עיסוקים בהווה: יועצת הלכה ועונה בקו של מדרשת נשמת לנשים על שאלות בנושאי טהרת המשפחה; עוסקת בהכוונה אישית וקבוצתית, מנהלת את אתרי ההנצחה באינטרנט 'שי לש"י' למבוגרים ו'ש"י לילדים', לזכרם של בניה שלמה וישי ז"ל; פעילה בוועדות ביישוב.

תחביבים: קריאת ספרים, טיולים, ללמוד ולכתוב.

מוטו בחיים: "להודות על מה שיש".

מה היה הרגע -

שזכור לך במיוחד מילדותך?

במלחמת ששת הימים גרנו בקרית משה בירושלים ואבי העלה אותנו על גג הבניין, אחד הגבוהים בשכונה, ומשם ראינו את חיל האוויר תוקף את רמאללה. המטוסים עברו מעלינו ממש. אני זוכרת גם את חג שבועות שנחוג כמה ימים לאחר המלחמה ואת הנהירה של כל תושבי ירושלים לכותל.

שהחלטתם לעבור לבנימין?

עברנו לבנימין בשנת 1980 מתוך אידאולוגיה ליישב את חבלי יהודה ושומרון. נסענו לראות כמה יישובים. למצפה יריחו הגענו בעקבות חברים, והתאהבנו במקום. היינו בין המשפחות הראשונות שהגיעו.

של בחירת כיוון בחיים?

בשנים הראשונות להקמת מצפה יריחו היינו יישוב קטן ומרוחק, וללא מקווה. על המורכבות הזו כתבתי בחרוזים זיכרון מהתקופה ההיא: "על מקווה ביישוב יכולנו רק לחלום בחלומותינו הנעימים / ובינתיים המקווה הכי קרוב היה במישור אדומים / הבעיה הייתה שרובנו היינו חסרי רכבים / למזכיר היישוב הייתה הצעה ממש מקורית שנכריז על יום מסוים בחודש כיום טבילה שיתופית / את מכוניתו הוא ינדב וכך נפתור את הבעיה בבת אחת לכולם / אכן, הצעה כזו נדיבה לא שמענו מעולם.

ובינתיים, למישור נסענו עם עירית שהיתה אז הבלנית / מזלנו שהיתה לה מכונית / לעבור בשער היישוב היה ממש לא נעים / כי בשער שמר אחד מהחברים / ולכולם היה ברור לאן עם עירית נוסעים...

אז קיבלנו החלטה / מקווה ביישוב חייבים להקים / ללא נסיעות, ללא מבוכות / משהו שהוא שלנו ועונה על כל הציפיות".

עמלנו רבות כדי לבנות מקווה ביישוב וראיתי לעצמי זכות להפוך להיות בלנית ולתת לנשים חוויית טבילה נעימה.

של קושי גדול?

החיים שלנו התהפכו ביום ראשון אחר הצהריים, מוצאי ראש חודש כסלו תשס"ח (2008). שניים מילדינו, שלמה וישי ז"ל, נהרגו בתאונת דרכים יחד עם עוד שני חברים של ישי, איתן אורנבך ואחיה חורי ז"ל, חבר אחד ניצל. עד היום יש קשר נפשי חזק בין המשפחות.

לזכרם הקמנו את האתרים שי לש"י למבוגרים וש"י לילדים שאנו מנהלים. אלו אתרי הנצחה ולימוד לעילוי נשמתם. ניהול האתרים הוא עיסוק משמעותי בחיי.

של התמודדות?

אין תרופה לכאב השורף הזה של אבדן, אין לו מזור, אבל יש אפשרות לרפד אותו אם עוטפים אותו באהבה וחסד שמאפשרים להרים את הראש מהבור העמוק ולראות למעלה את האור. ההרגשה הכמעט מוחשית שהקב"ה מרים אותנו על כפיו, הקהילה שעטפה באהבה, המשפחה התומכת והמחבקת, הילדים האהובים שלנו שמנסים בכל דרך אפשרית לרפד את מסע החיים החדש, הקשר הזוגי שמצאנו בו תמיכה ונחמה, ועוד.
אנחנו כואבים את האין ומשתדלים להודות על היש ולהיאחז בו. זורקים לים המלח את השאלות של 'אילו, אולי ואם', ומשתדלים לומר קדיש במעשים הקטנים והכאילו פשוטים של חיי היום יום.

משתדלים לקדש שם שמיים על ידי המשך החיים, המשך עבודת ה' ועיסוק בקודש.

של שמחה?

כל אירוע משפחתי הוא שמחה. הלידות של הילדים ושל הנכדים, ב"ה זכיתי להשתתף בלידות של הבנות. חתונות של הילדים, בעיקר ההליכה לחופה והחופה עצמה. זכינו גם לשמוח בחתונה של נכדה. הצלחות של הילדים והנכדים בכל מה שהם עושים בחיים משמחות אותנו.

ב"ה יש הרבה רגעים של שמחה. אני קוראת לזה 'הרגעים שמרפדים את החיים'.

של סיפוק מקצועי?

זהו הרגע שאישה מגיעה למקווה ומרגישה שהמקום רגוע, נעים ומזמין, ויוצאת בהתרוממות רוח עם חיוך על הפנים, לאחר חוויה נינוחה, משמעותית ומקודשת.

היום אני מכוונת נשים שמתמודדות עם קשיים שונים, עוזרת לשחרר חסמים, לגלות מה מניע אותן, מה הערכים שלהן ואיך הן מביאות אותם לידי ביטוי בחוויית הטבילה.

של התרגשות מיוחדת?

ניתן לומר שבמשך כל השנים הללו המקווה היה ביתי השני, אולי אפילו המרכזי, יאמרו ילדיי. לפני כחודשיים ליוויתי אישה בטבילה במקווה בפעם האחרונה עם סיום תפקידי כבלנית במשך 40 שנה. כשהגעתי חזרה לכיוון הבית שלי, חיכו לי רבות מנשות היישוב בחוץ עם בלונים ומוזיקה במפגן שהן קראו לו 'חיבוק מלא אהבה והכרת תודה'. כשראיתי אותן הרגשתי שנשימתי נעתקת. הדברים שהנשים אמרו היו משמעותיים ומרגשים. התרגשתי לשמוע שהן מרגישות שנוצרה שפה מיוחדת במקווה שלנו, שיש תחושה של הכלה וחיבוק, שהן עטופות בבואן.

של חלום לעתיד?

אני לא מתכננת, קשובה למה שהקב"ה מזמן לי בחיים. בעז"ה מייחלת לחיים טובים, בריאים, נחת ובילוי זמן איכות עם המשפחה לעם ישראל ולנו. בעז"ה גאולה שלמה ובניין המקדש.

חזור למגזין