רק רגע עם תהילה חריזמן, דולב

נולדה ב-1973.

ילדות ונעורים במוסקבה ובוורונז' ברוסיה.

נשואה לאריאל ואמא לשלושה.

לימודים: תואר ראשון, שני ותחילת דוקטורט בפיזיקה, והסבה ללימודי סיעוד.

עיסוקים בעבר: מהנדסת בהייטק, עוזרת מחקר במכון אונקולוגי.

עיסוקים בהווה: אחות במחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים שיבא תל השומר.

תחביבים: סורגת מכפפות עד סוודרים ומעילים, אוהבת לקרוא ולטייל.

המוטו בחיים: "לא לעצור".

מה היה הרגע –

שזכור לך במיוחד מילדותך?

תקופות של שהייה בבית חולים. נולדתי עם מום מורכב בלב שהשפיע מאוד על החיים. ב"ה הגוף פיתח מנגנון פנימי של פיצוי על החוסר, וזה אפשר לי חיים פחות או יותר רגילים. הבנתי את מצבי הבריאותי כבר בגיל צעיר, למדתי להסתדר והחלטתי בתוכי שאני אהיה בסדר למרות הכל.

של בחירת מסלול?

אבא שלי היה פרופסור באוניברסיטה והמשפחה כולה הייתה בכיוון של מדעי הרוח. רק אני בחרתי בכיוון ריאלי. כשהייתי לקראת סוף הלימודים בתיכון, אירע האסון בכור הגרעיני בצ'רנוביל. מאוד עניין אותי מה היה שם, קראתי הרבה על הנושא וזה הביא להחלטה ללמוד פיזיקה. במשך כמעט שני עשורים עבדתי בתחום ההייטק כמהנדסת.

של שינוי משמעותי?

אריאל ואני הכרנו באוניברסיטה ברוסיה. ידעתי שאריאל יהודי, אבל שנינו לא ידענו כמעט כלום על היהדות. בוורונז' היו שליחים של הסוכנות, דרכם הגענו לקורס בסיסי, למדנו קצת עברית ועל שבת והחגים. עלינו לארץ כזוג צעיר מכוח חוק השבות, כי זו הייתה הדרך הפשוטה לצאת מהכאוס של ברית המועצות המתפרקת.

בארץ חיינו בחברה חילונית שמאלנית ולא הייתה משמעות לעובדה שאני לא יהודייה. אחרי פיגוע שהיה בקיבוץ מצר, בו נרצחו איש בטחון, אמא ושני ילדים קטנים הי"ד, ההתנהגות של הערבים, השמחה לאיד שלהם, טלטלה אותי. במקביל היו עוד שני דברים בתהליך הפנימי שעברתי – התחברתי לקבוצה של נשים ממוצא רוסי שהגיעו לארץ דרך תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים) ודרכן הכרתי איך נראות משפחות דתיות לאומיות. רציתי את אורח החיים שהן הכירו לי, רציתי שיוכלו לבוא להתארח אצלי. לכן הכשרנו את הבית, התחלנו לשמור שבת לאט לאט. גם האהבה לארץ היפה הזו והשאלות על המשמעות של הארץ בחיי העם, היו חלק מהתהליך. התחלתי לקרוא את התורה כדי להבין את הקשר.

דרך "נעשה" הגיע "ונשמע", התפתחה האמונה. יום אחד אמרתי לאריאל: 'לא נראה לך לא נכון שאתה נשוי לגויה?'. התחלנו ללמוד ביחד בכיתת גיור. מאחר וכבר שמרנו הכל התהליך עבר במהירות.

השם שלי היה טטיאנה. השם תהילה פשוט התלבש עליי. לא יודעת איך להסביר, ידעתי שזה זה.

בו החלטתם לעבור לבנימין?

התגיירתי בחודש סיוון, יוני 2005. מיד לאחר מכן היה הגירוש מגוש קטיף. התשובה לגירוש הייתה לעבור ליישוב. היישוב היחיד שהכרנו היה טלמון כי יש לי שם חברה, ועברנו לגור בו. לאחר ארבע שנים עברנו לדולב כי בו היו בתים פנויים, ומאז אנחנו פה. דולב זה הלב.

של התרגשות?

שבת הורים בישיבה התיכונית במצפה רמון. היום בו הבן הבכור שלי מיכאל אמר לי בסוף כיתה י"ב, ברגע של גילוי לב: 'אני מודה לך מאוד שעברת גיור והכנסת אותי לחיים יהודיים'.

של מהפך בחיים?

סוג המחלה שיש לי הוא מחלת לב של ילדים, ולכן במשך כל השנים הייתי מטופלת על ידי קרדיולוגים מומחים בילדים. בגיל 42 נותחתי בבית חולים לילדים שניידר בפתח תקווה. הייתי מאושפזת בחדר עם תינוקות. שם מאוד התחברתי לעבודת האחיות, למסירות שלהן, לחיוניות ולשמחה שהן משדרות למרות העבודה הקשה. שמתי לב כמה רב הידע שיש להן וכמה הרופאים מתייחסים בכבוד לדעתן. הרגשתי רצון עז להיות אחות.

המהלך הזה דרש אומץ, לעזוב משרה בכירה ומכובדת בהייטק עם תנאים מצוינים וותק רב. התלבטתי עם עצמי עד שיום אחד, בסיעתא דשמיא, גיליתי שבבית החולים שיבא יש קורס להסבת אקדמאים לסיעוד שמתקיים בשעות הערב ומיועד לאנשים עובדים. בראיון הקבלה סיפרתי שאני רוצה לעבור מצד המטופלת לצד המטפלת.

תוך זמן קצר הבנתי שהשילוב של לימודים עם משרה תובענית בהייטק הוא בלתי אפשרי, ועזבתי את העבודה.

סיימתי את הלימודים בהצטיינות ב"ה, ומיד התחלתי לעבוד כאחות במחלקה בה עשיתי את ההתנסות המתקדמת - טיפול נמרץ ילדים. המשכתי שם ולא עברתי למחלקת לב ילדים שאליה שאפתי מלכתחילה, כי נקשרתי לצוות המעולה שהתייחס אלינו, הסטודנטיות המתלמדות, בגובה העיניים מהרגע הראשון. העבודה במחלקת טיפול נמרץ ילדים שבתה את ליבי.

של קושי גדול?

כשילד נפטר במחלקה. אי אפשר להתרגל לזה. הכי קשה כשנפטר ילד תוך כדי המשמרת שלי, בידיים שלי. זה שובר, ואין ברירה אלא לקום מהשבר הזה. אנחנו בוכים עם ההורים, בוכים בתוך הצוות. זה מאוד קשה.

של שמחה מיוחדת?

לידת שלושת הילדים שלנו. זה משמח במיוחד כי בגלל המחלה לא היה ברור שאוכל ללדת.

של חלומות לעתיד?

להמשיך להיות פעילה ולהיות בעשייה, להתפתח מקצועית בתחום הטיפול נמרץ בילדים, ושהמשפחה תתרחב בעז"ה.