רק רגע עם עפרה בן דוד, עפרה

נולדה ב-1980.

ילדות ונעורים במרכז שפירא, עם גיחה לימית לפני הפינוי, שנה בכוכב השחר וחזרה למרכז שפירא.

נשואה לנדב שעוסק ביזמות נדל"ן. אמא לתשעה וסבתא לנכד.

לימודים: לימודי עיצוב אופנה והסבה לסיעוד.

עיסוקים בעבר: מעצבת שמלות כלה, מדריכת חוגי תפירה ומזכירה במועצת קרית ארבע.

עיסוקים בהווה: אחות, יועצת הנקה ואחראית טיפת חלב בסניפי עפרה ופסגות של שירותי בריאות כללית. מתנדבת בצוות "יד ביד" ביישוב עפרה.

תחביבים: תפירה, קריאה, פעילויות ספורט, ולהיות עם משפחה וחברות.

מוטו בחיים: "החיים הם גלגל. השתדל להיות כמה שיותר בצד הנותן. לעשות כמה שיותר טוב בעולם".

מה היה הרגע -

שזכור לך מילדותך?

כילדה כל הזמן תפרתי, אהבתי את זה מאוד. לעיצוב אופנה הגעתי דרך חוג תפירה שהשתתפתי בו. הרב דרוקמן, רב היישוב בו גדלתי, עודד לפנות לתחום ואמר שזה ממש חשוב שגם לבנות שלנו יהיו בגדים יפים וצנועים. גם ההורים תמכו בכך שאלמד משהו שאני אוהבת ושיש לי כישרון בו.

של שינוי כיוון בחיים?

לסיעוד הגעתי לפני 17 שנה דרך אחותי - שהיא אחות. הבנתי שכאחות לכל חיוך שלי, לכל מילה, יש משמעות עצומה כלפי החולים. מהות המקצוע היא לעשות טוב לאדם אחר וזה כבש אותי. זו אחת ההחלטות הטובות של חיי ואני שמחה כל יום מחדש בבחירה שלי.

שהחלטתם לעבור לבנימין?

כשסיימתי את לימודי הסיעוד פגשתי כגרושה את בעלי נדב. בהתחלה גרנו במרכז שפירא. כשעברתי לעבוד בבית החולים שערי צדק כאחות והוא כאיש קבע בענתות, חיפשנו מקום לגור בו באזור. חברה הציעה את עפרה, הגענו והתאהבנו. אני אוהבת את היישוב ואת כל בנימין ואנשיה. אוהבת במיוחד את ההיכרות המעמיקה עם נשים דרך העבודה הנוכחית שלי.

של בחירת מסלול מקצועי?
כשעבדתי במחלקת כירורגית ילדים בשערי צדק, אינספור פעמים היו מגיעים אלינו תינוקות קטנים שאימהותיהם נאלצו להפסיק את ההנקה מסיבות שקשורות לאשפוז ולניתוח. כאב לי על התינוקות ועל האימהות, ורציתי לעזור להם. שמעתי על קורס על-בסיסי בייעוץ הנקה והחלטתי להירשם, במחשבה שבסיומו אחזור למחלקה בה עבדתי. את שעות הסטאז' עשיתי במרפאה בעפרה, האחות שם כל הזמן אמרה לי שזה

המקום שלי. חזרתי בפניה על כך שאין סיכוי שאני עוזבת את בית החולים, אבל גיליתי שתכנונים לחוד ומציאות לחוד, ומצאתי את עצמי אחות טיפת חלב, ועם הזמן גם מנהלת תחנות טיפת חלב של שירותי בריאות כללית בבנימין.

של קושי גדול?

לפני כשבע שנים, בהריון השביעי, עברתי לידה שקטה בסוף חודש תשיעי. זו הייתה הלידה הארוכה ביותר מבין כל הלידות שלי, בסיומה ילדתי ילד מקסים ויפה, אבל לא חי. רציתי לנענע אותו, לגרום לו להתעורר, אבל הוא לא היה אתנו.

גם התקופה שאחרי הלידה היתה קשה. לאבד תינוק שמצפים לו זו חוויה טראומתית לכל המשפחה. היה לי קשה לדבר על מה שקרה, על כמה ילדים יש לי וכמה הריונות. הלכתי לכמה טיפולים רגשיים כדי לעכל ולעבד את זה עם עצמי. היום אני רואה שליחות בלדבר על זה. זו מציאות קיימת. חצי אחוז מהלידות מסתיימות בלידה שקטה. ההתעלמות מהנושא קשה גם היא וחשוב לדבר ולתת לזה מקום.
הייתי זכאית אז לחופשת לידה מלאה, וכל הזמן התפללתי שכשאחזור לעבודה כבר לא יהיה לי הבור הזה בבטן, אלא הוא יתמלא חיים. ברוך ה' תפילותיי נענו וכשחזרתי לעבודה הייתי שוב בהריון.

של שמחה מיוחדת?

עשרה חודשים וחצי לאחר אותה לידה שקטה נולדו לנו תאומות. תחושה חזקה שמצד אחד הקב"ה נותן מכה ומצד שני מפצה אותנו ושולח ברכה גדולה. אני מרגישה שליחות לדבר גם על הנס הגדול.
אחרי לידת התאומות נולד לנו בן נוסף, היום בן שנתיים וחצי, ולפני שנה, טרם יום הולדת 40 שלי, הפכתי לראשונה לסבתא.

יש משהו מרגש ואחר בלעבור את חוויות ההיריון, הלידה וההנקה עם הבת שלך. ייעוץ הנקה הוא תחום כל כך אינטימי ואישי, וחיבור בין נשים הוא דבר כל כך טבעי ועמוק, וכשזה קורה עם הבת שלך זה אפילו יותר עוצמתי.

של תובנה חשובה?

אחת התאומות נולדה קטנה מאוד. כולם סביבי אמרו שאני לא יכולה להניק אותה, שהיא לא מצליחה לעלות במשקל ושאני חייבת לעבור איתה לבקבוק. זאת הייתה נקודת שבר מבחינתי כמי שדוגלת בהנקה, אבל הבנתי שזה מה שנכון באותו רגע בשביל הבת שלי.
אחרי שבועיים עשיתי מאמץ להחזיר אותה להנקה ומצאתי את עצמי עובדת במשרה מלאה בהאכלת שתי הבנות. הכל סבב סביב ההנקה. אבל בבית יש עוד שישה ילדים שזקוקים לאמא שלהם. הבנתי שלהיות אמא טובה זה לא רק להניק, זה לחשוב על כל הילדים שיש לי. הכנסתי מידי יום גם שתי האכלות בבקבוק ובזמן הזה התפניתי לשאר הילדים שלי.

של סיפוק אישי?

לפני שנתיים רכזת הקהילה ביישוב שלנו, ריקי לנגה, הקימה בסיוע המועצה ואגודת יד תמר צוות סיוע למשפחות שמתמודדות עם משבר משפחתי על רקע רפואי. אני אחראית על הצוות הזה שנקרא "יד ביד".
יחד עם מעל עשרה מתנדבים מהיישוב הקמנו מערך שמסייע למשפחות במגוון תחומים: עזרה עם הילדים, בישול ארוחות, ניקיון, בירוקרטיה רפואית, עזרה בניהול כלכלי של הבית, הסעות, ביקור ושמירה על החולה ועוד. ב"ה זכינו לסייע להרבה משפחות ולראות את היופי והכוח של הקהילה בנתינה האין סופית.

של חלומות לעתיד?

אני חולמת שאזור בנימין לא יהיה פריפריה מבחינה רפואית, שיבנו בו חדר מיון ויגיעו אלינו עוד רופאים מקצועיים מכל התחומים, ושתחום ייעוץ ההנקה יתפתח ויהיה שירות נגיש לכולן.

אישית אני חולמת בעז"ה להגיע לגיל מופלג ולראות את כל הצאצאים בונים לעצמם בתים ושמחים בחייהם ובמעשי ידיהם.