אמונה וביטחון

בשלב האחרון בתהליך המיון לתפקיד רב מושב מבוא חורון, הוזמן הרב יהודה דנה לשבת, למפגש היכרות עם הקהילה. ליתר דיוק לשלושה-עשר מפגשים עם הקהילה. שיעור לנשים, שיעור לנוער, לבית כנסת אחד ולבית כנסת אחר, שיח תושבים, וכן על זו הדרך. "כמובן שניתן לחזור על נושאי השיעורים", אמרו לו חברי הוועדה המארחת. הרב דנה לא ויתר והכין שלושה-עשר שיעורים שונים. בדיעבד, כך גילה, כמה נערים מהמושב עקבו אחריו בסקרנות משיעור לשיעור כדי לבחון מטעם עצמם כמה פעמים יחזור על דבריו, והם נותרו בהלם מוחלט כשלא חזר על אף שיעור. מי יודע, אולי מידת התרשמותם היא שהביאה להכרעה הסופית מי מבין המתמודדים יזכה להיכנס לנעליים הגדולות של הרב היוצא, הרב יונה דברת הי"ו, שכיהן בתפקיד למעלה מיובל שנים.

יישובים רבים בבנימין מתנסים בשנים האחרונות בתהליך קבלת רב חדש לקהילה, לאחר פרישת הרבנים הוותיקים לגמלאות. זהו תהליך שמלווה במחשבה רבה, ולא פעם גם בדיונים ערים ומרתקים על אופייה של הקהילה, העקרונות החשובים לה והסוגיות החברתיות והדתיות המעסיקות אותה ביותר.
הרב דנה – נשוי למיכל, אב לתשעה וסב לנכדים ("כן ירבו"), נכנס לתפקידו לפני כשנה. לקראת חג השבועות ביקשנו לשמוע ממנו על הדרך שהובילה אותו אל עולם התורה והרבנות בבנימין.
בהסתכלות אחורה על מסלול חייו של הרב יהודה דנה קשה היה לנחש שהוא עתיד להתלבט על המקום הנכון ביותר למלא את שליחותו כרב קהילה.

הרב יהודה (בן 55) נולד בחיפה, בן לשושנה ולחוקר הדתות פרופ' ניסים דנה, יליד סוריה ודובר ערבית על בוריה - אותה הנחיל לילדיו.
"למדתי בישיבה התיכונית יבנה בחיפה", מספר הרב דנה. "בתור נער חלמתי להיות רופא. זאת הייתה המחשבה שלי. רק שהייתה לי בעיקר השכלה ים-תיכונית. כשהחבר'ה היו בתיכון, אני הייתי בים. בית ספר לא כל כך עניין אותי והבנתי שבשביל להיכנס ללימודי רפואה אני צריך להשקיע המון ולא הייתי בראש הזה. היום, אני רואה בכתבי הרב קוק זצ"ל שהוא כותב שכשיש מניעות ויש סיטואציות שהקב"ה מוביל אותך לכל מיני מקומות באופן מסוים, זה כי בסופו של דבר אתה אמור להגיע לייעוד שלך.
"בסיום י"ב תכננתי ללכת לישיבת עטרת כהנים, אלא שאז יחידה מסוימת בצבא איתרה אותי בגלל שידעתי ערבית ובסופו של דבר התגייסתי לשירות צבאי רגיל. הבטחתי לעצמי שבגלל שלא התאפשר לי ללכת לישיבה לפני הצבא, אעשה זאת אחרי הצבא, שהמפגש שלי עם האזרחות יהיה דרך עולם הישיבה, ולא משנה מה תהיה רמתי התורנית באותו זמן, וככה באמת עשיתי.

"עולם התורה קסם לי. בתור תיכוניסט, אמנם לא הייתי כמעט בכיתה אבל הייתי הולך להתפלל בבית הכנסת בטכניון. שם פגשתי את הרב אליהו זיני שהיה רב הטכניון. הוא השאיר עליי חותם בלתי רגיל בגלל היחס האישי שנתן. זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי שרב מתייחס אליי, בשם שלי, ומתעניין בי. וגם השיעורים שלו על תורת הרב קוק, זה מבחינתי היה חלון לתורה שמעולם לא שמעתי. הייתי מגיע לשיעורים שלו ומרחיב את הידיעות בלימוד הגמרא דרך הרב שבתי סבתו בתלמוד המוקלט.

אחרי השחרור הלכתי ללמוד בישיבת מרכז הרב ואחרי החתונה המשכתי לישיבה הגבוהה בבית אל, שם גרנו – מיכל אשתי ואני.

שנה אחרי שסיימתי את הישיבה, בבית אל חיפשו רבש"ץ ובגלל שהייתי קצין והכרתי קצת את התחום אמרתי 'בסדר, בתנאי שזה לא יפגע לי בהמשך לימודים בישיבה'. ככה התחיל השידוך הזה עם התחום הביטחוני שנמשך מעל 30 שנה".

מה עשית עם החיים שלך?
"שש שנים הייתי רבש"ץ, וכשהיישוב בית אל הפך להיות מועצה מקומית התמודדתי על תפקיד מנהל מחלקת הביטחון, וב"ה קיבלתי את התפקיד. בהמשך עשיתי קורס פרמדיקים של מד"א מטעם מועצת בנימין והשתלבתי גם בעולם הרפואה באיו"ש, במשך 26 שנים.

"אני אומר 'שמע ישראל' ו'יושב בסתר עליון' ווידוי. אחד החובשים בנט"ן לוקח תחבושת ודוחף לי לבסיס הצוואר ומחזיק את זה 25 דקות עד שהגענו ליחידת הטראומה בהדסה עין כרם. התחושה של סוף הדרך הובילה אותי לשאלה: מה עשית עם החיים שלך?"

בתפקידים האלה היו לנו אירועים מורכבים וקשים. יצאנו למאות מקרים. לפיגועים – לחיים מזרחי, לשלווה אוזנה, איטה ואפרים צור, עפרה פליקס, נעם כהן רכז השב"כ, למבצע החילוץ של נחשון וקסמן", הוא מונה שמות אחדים ללא סדר, מאלו הקופצים ראשונים לראשו. "גם לתאונות דרכים קשות יצאנו. לא פעם הייתי האמבולנס הראשון שהגיע. כל הנסיעה דרך רמאללה לפני שהיו הכבישים העוקפים, זה היה מאוד מאתגר. אתה יוצא לנסיעה ויודע שיש בדרך אבנים ובקת"בים וירי. ובכל הזמן הזה אני ממשיך בשילוב של הלימודים בישיבה והרבש"צות, ואחרי זה ניהול המחלקה, עד אחרי 'חומת מגן'".

מה גרם לשינוי הכיוון בחיים?
"מוצאי חג השבועות, רגע אחרי סיום מבצע 'חומת מגן'", הוא משיב.
בחודש סיוון תשס"ב, מאי 2002, בשנה רוויית הפיגועים הזכורה לרע, מוצאי שבועות חל בליל שבת. משפחה בבית אל התקשרה לדווח לאנשי הביטחון על ניסיון חדירת מחבל לביתם, והרב יהודה, כקצין הביטחון של בית אל, מיהר להגיע אל פתח הבית. הוא פרק מהרכב במרחק של כמה מאות מטרים והתקרב בזהירות, אך המחבל שהסתתר הצליח לדקור אותו מאחור בצוואר ופצע אותו באורח בינוני-קשה. הרב דנה, שהגיע עם רובה דרוך, הספיק לירות לעברו ולחסלו. את רגעי האירוע הזה הוא זוכר לפרטיו. "המחבל פגע לי בשני עורקים בצוואר, ודימום עורקי זה משהו מאוד מאסיבי. אני מנסה לעצור את הדימום ומגיע טיפול נמרץ ומעמיסים אותי, והתחושה היא שאתה נמצא כבר בסוף הדרך. אני אומר 'שמע ישראל' ו'יושב בסתר עליון' ווידוי. ואז, כמו שאומר דוד המלך: 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'. אחד החובשים בנט"ן לוקח תחבושת בטן גדולה, עושה מזה אגרוף ואת כל הדבר הזה דוחף לי לבסיס הצוואר ומחזיק את זה 25 דקות עד שהגענו ליחידת הטראומה בהדסה עין כרם.
התחושה הזו של סוף הדרך הובילה אותי לשאלה: מה עשית עם החיים שלך? באמת, מה עשית?
באותם רגעים הייתי בשלווה שאני לא יודע להסביר אותה, תחושה שכנראה הגיע סוף זמני בסיטואציה כזאת של למות על קידוש ה', על השליחות הזאת להציל אנשים.
"צריך להבין", מוסיף הרב דנה, "הקרב הזה עם המחבל קורה 50 מטר מהישיבה התיכונית 'בני צבי' כשמתקיימת בה שבת הורים. אם חס ושלום המחבל היה מגיע לתוך הישיבה – היו שם 300 תלמידים, וכל אחד מהם עם ההורים שלו. מה יכול היה להיות שם.
"כשקיבלתי את החיים מחדש, פתאום כל סדר עולם הערכים השתנה. פתאום המקום של המשפחה, של החיבור לתורה, חינוך הילדים, חסד, נתינה מעצמך לאחרים – תפס מקום הרבה יותר משמעותי בשבילי.
"סביב זה קיבלתי את ההחלטה על שינוי הכיוון. זה היה תהליכי, לא מיידי. קודם כל התחדדה התובנה שאני רוצה לחזק את החיבור לעולם התורה, והלכתי ללמוד לימודי רבנות עיר. אלה היו לימודים של קרוב לשבע שנים נוספות.

הרב יהודה דנה כקצין בטחון, ימים לאחר פציעתו בפיגוע

עם ההחלטה להתחבר יותר לעולם התורה, מתאר הרב דנה גם רצון שעלה בו ליותר מעורבות בעשייה משמעותית וערכית. הבחירה נפלה על הקמת המכינה הקדם-צבאית בבית אל. "הרב זלמן מלמד שם לנו מטרה לקחת חבר'ה שנשרו מתיכונים דתיים לרחוב", מסביר הרב דנה ומפרט: "והרחוב זה כולל הכל – סמים, אלכוהול, היעדר גבולות עם בנות, זה חבר'ה שאין להם שום מחשבה על גיוס לצבא, שהמדינה לא מעניינת אותם ולא מדברת אליהם, הם עסוקים בעצמם. התגבשנו חבורה והתחלנו לחשוב איך תקום המכינה ומה יהיה התוכן שלה. אני שימשתי כר"מ במכינה. זה היה פלא. בתהליך של שנה-שנה וחצי החבר'ה האלה הגיעו ליחידות הכי מובחרות בצה"ל. יכולתי לברך שם 'ברוך משנה הבריות'", הוא מוסיף בחיוך. "לקח לי זמן לעבד את הדבר הזה, להבין מה העניין פה? איך יכול להיות שבחור שנמצא בקצה אחד מגיע לכזה שינוי אחרי שנה וחצי? זה נובע מזה שאתה מאמין בנשמה שיש בכל יהודי, ולא משנה מה המצב שלו. אם תעזור לו לגעת בנשמה של עצמו, לחלץ מעצמו את כל השכבות שמכסות אותו כמו פוזות וכל מיני דברים מבלבלים כאלה – אתה זוכה לחבר אותו לערכים. וכשאדם זוכה לדבר הזה הוא כמו כוכב עולה".

 "אין ספק שזה בנה בינינו משהו. הערך של כל ילד שמגיע הוא הרבה יותר גדול. זה לא מובן מאליו שאפשר ללדת, זה לא מובן מאליו שכל ילד הוא נשמה גדולה"

להכין כלים לאור

כשאני שואלת את הרב דנה מה בשבילו היה הדבר הקשה ביותר שנאלץ להתמודד איתו בחייו, מתברר שהוא לא חושב על אף אחד מבין המסלולים המקצועיים המאתגרים, האינתיפאדות או הפציעה קשה. "זה דווקא משהו מאוד אישי. כשאשתי ואני היינו נשואים שנתיים היה לנו סיפור של הפלה מיד אחרי הנישואין ואחריה הייתה לידה שקטה. זה משהו שהוא – וואו. באותם רגעים אין עוד ילדים ואתה לא מבין לאן זה הולך. סיטואציה של "כי אשב בחושך ה' אור לי". פתאום מתחדד הקשר עם ריבונו של עולם בתפילות ובקשות וחיבור. אני זוכר שאבא שלי אמר לי: 'תדע לך שלפעמים לפני שמופיע אור גדול יש מצב של חושך ואתגרים, להכין כלים להופעת האור הגדול'. ובאמת, ב"ה נולדו לנו תשעה ילדים בלי עין הרע.
התחלנו עם חמש בנות, ואחרי חמישה סימנים כאלו...", הוא מחייך, "הגיע גם הבן הראשון וההתרגשות הייתה רבה.
"יישר הכוח הגדול מגיע לאשתי כי כל הילדים נולדו בניתוחים קיסריים. אף אחד מהם לא נולד בלידה רגילה. כמה שאני 'גיבור וחזק', אשתי לוקחת אותי בכיס הקטן.
"זה באמת היה רגע מאוד משברי. היום, בראייה לאחור, אני אומר 'אודך ה' כי אנפת בי', כמו שהנביא ישעיהו אומר. צריך להגיד תודה לריבונו של עולם על אתגרים וקשיים שהוא מזמן לפתחך, כי באמת זה לא ניסיון לשבור אלא לבנות, להרים אותך על נס, כמו דגל. אין ספק שזה בנה בינינו משהו. הערך של כל ילד שמגיע הוא הרבה יותר גדול. זה לא מובן מאליו שאפשר ללדת, זה לא מובן מאליו שכל ילד הוא נשמה גדולה. שיש לך זכות לטפל בנשמות הגדולות האלה. לפעמים הורים חושבים שיש להם איזה קניין בילדים. זה לא קניין שלך. אתה קיבלת נשמה גדולה, אתה מופקד עליה, לטפח אותה, להצמיח אותה לייעוד שלה. אלה דברים שהתבררו במהלך השנים גם דרך קשיים".

משפחת דנה. "בעשייה הציבורית יש נטייה לשכוח את המעגלים המשפחתיים, ואלו מעגלים שצריכים לזכור היטב"

חיכינו לשליחות הזו

במקביל ללימודי הרבנות המפרכים המשיך הרב יהודה לתפקד כקצין ביטחון וחילק את ימיו בין הלימודים לסיורים והפטרולים.
עם סיום לימודי הרבנות, החליטו בני הזוג דנה כי בשלה השעה לחפש את מקום שליחותם המשפחתית. הם בחנו אפשרויות שונות בערים ויישובים, למדו פרק כואב על עולם המינויים הפוליטיים בתחום הרבנות. לבסוף, עם קבלת המינוי לרבנות מבוא חורון לפני כשנה, עברה המשפחה לגור במושב בפאתי מודיעין.
מיכל עבדה במועצה המקומית בבית אל, בעיקר באגף הרווחה, במשך שלושה עשורים. המעבר לא היה פשוט, בטח שלא לכל הילדים שנמצאים בגיל שבו העניין החברתי חזק, אבל הוחלט שלא ייתנו לקושי הזמני למנוע את הגשמת המשימה.
"אנחנו כל כך שמחים שהגענו לכאן", אומר הרב דנה. "יש פה אנשים נפלאים, אנשי ארץ ישראל, אנשים, נשים וטף, מחוברים אל הקודש, אנשים פשוטים ויקרים. אנחנו מודים לריבונו של עולם על הדבר הזה. זאת זכות להרביץ תורה ברבים. ולא סתם תורה אלא תורה של גאולה, תורה של הרב קוק, שמי שנחשף אליה פשוט נהיה מכור. הרבה שנים חיכינו לשליחות הזו".
על רבנות מבוא חורון התמודדו 44 רבנים, ומתוכם הגיעו בודדים אל קו הסיום להיכרות מעמיקה יותר עם הקהילה. אני שואלת את הרב דנה על התחושות שלו ושל אשתו ביחס להליך המיון לתפקיד. "כשהגעתי למבוא חורון ישבה מולי ועדה נקייה מכל שיקול זר. והבנתי מהשאלות שלהם עליי, עלינו, כמה הם רציניים וענייניים. זה היה פלא בעיניי. שבת ההיכרות הייתה שבת אינטנסיבית – משיחה לשיחה, משיעור לשיעור. כמעט מרוץ, כדי להספיק לפגוש כמה שיותר תושבים, אבל זה היה מפגש שהוא חי. אין מסכות, אתה בא כמו שאתה, עם עולם התוכן שלך, והחיבור לכל שכבה באוכלוסייה - מדהים. המפגש עם הנוער בליל שבת היה מרתק. היתרון שלי שאני עוף מוזר. למעלה מ-30 שנה הייתי בעולם הביטחון, את העולם הזה אני מכיר על כל גווניו, ופתאום אני מגיע אל הנוער כרב שיודע לדבר בשפה שלהם, בגובה העיניים. זה יצר חיבור אדיר. לחיבור לנוער פה היה בעיניי משקל משמעותי גם בהיבט של ההחלטה על בחירת הרב.

התרגשתם מהבחירה?
"כן. וגם רגע ההכתרה כמה חודשים אחר כך היה מרגש מאוד. בעיקר מצד הכרת הטוב – היה לי חשוב לציין את כל הרבנים שהיו בשבילי אבני דרך בבנייה שלי, שהיו משמעותיים עבורי. אם זה ראש הישיבה התיכונית הרב שלמה קליינמן שליט"א – שכמה שהייתי פרחח והלימודים כזכור לא עניינו אותי, זה אדם שבתור דמות אתה רואה שהוא חי תורה. בהפסקות, כל הזמן, חי תורה. שואל שאלות, מלמד תורה שהיא תופסת, שהיא חיה. הוא עשה עליי רושם גדול. הרב אליהו זיני והרב שבתי סבתו שכבר הזכרתי. השיעורים של הרב מאיר גולדוויכט, שגם איתו הייתי בקשר. דמויות שכל אחת מהן נתנה לי משהו. כמובן היה גם המקום להורים – על הבנייה שלי בתור ילד ונער עם כל הליווי וההכוונה. זאת הייתה הזדמנות להכרת תודה לכל האנשים האלה".

בטקס ההכתרה עם הרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו

כוח ההוד

את המשמרות שלו כפרמדיק המיר הרב דנה לתפקיד רב פוסק במד"א, במסגרתו הוא משיב לשאלות הלכתיות של עובדי ומתנדבי הארגון, כולל בקבוצת ווטסאפ פעילה, ויחד עם זאת עדיין קופץ למקרים דחופים בגזרה בעת הצורך.
במילואים המשיך לשרת בהתנדבות עד גיל 50. בתפקידו האחרון כסא"ל במיל' היה מפקד גדוד הגמ"ר בבנימין.
אחרי שנים ארוכות בעולמות הביטחון והרפואה, במקומות בהם אתה נדרש להראות את מלוא כוחך ולהיות בעמדת חוזק, בעולמות החינוך הוא מציע התנהלות אחרת. "במסגרת שיעור שהכנתי ליום ירושלים נזכרתי במקור 'הנצח זה ירושלים וההוד זה בית המקדש'. הרב קוק מסביר שההוד זה ביטוי לתהליך פנימי, שאדם מגיע לתובנות מעצמו. יש מושג של נצח - ירושלים היא מקום של נצח, של ניצחונות, של כיבוש, של מלחמה. ובאמת כמה מלחמות היו על ירושלים. בשביל לעלות להר הבית, לעלות לבית המקדש – צריך את ההוד. לעלות להר הבית אי אפשר בהתנצחות", קובע הרב דנה, ויש מי שיטען אחרת. הוא מצדו ממשיך לפצח את עניין ההוד: "ההוד הזה, הרוח של עם ישראל והאידיאלים שלו יהיו אור לגויים, לא כי עם ישראל עושה מסעות צלב וג'יהאד אלא כי הוא יביא את העולם למצב שיתפעלו ממנו מגודלו, מעוצמתו, מהאידיאליות והמוסר. זה כוח ההוד.
"אני לוקח את ההבחנה הזו לעולם החינוך ואומר את זה להורים. יש לנו דור מאוד מאתגר בחינוך שלו. הוא רואה סדרות ועסוק בפלאפונים ובהמון שטויות, ויש בו נשמות גדולות וצריך לדעת איך להצמיח אותן. אנחנו כהורים צריכים להיות מודל ולתת דוגמה אישית, ואנחנו צריכים לעזור לילדים שלנו להגיע לשלב ההוד. החינוך הכפייתי החונק הזה של 'קום בזמן', 'תניח תפילין', 'בוא תעשה' - יכול רק להזיק. אתה צריך להיות שם בשביל לעזור להם לצלוח את המשימה. ולפעמים הדרך להגיע אל ההוד עוברת דרך הודו".

"יש פסקה אצל הרב קוק שהוא מדבר בה על סוד הנסירה – על אדם וחוה שהיו גב אל גב והפכו להיות פנים אל פנים. יש סכנה בהתנתקות הזו, יכולה להיות נפילה, יכול להיות שלא תגיע אל היעד, אבל זו הדרך היחידה להגיע אל משהו, מעצמי. אני הולך לתפילה לא כי מכריחים אותי, אני לומד תורה כי זה חשוב לי, אני מניח תפילין כדי שיהיה לי קשר עם ריבונו של עולם ולא כי ההורים שלי נושפים לי בעורף. זה תהליך מאוד מורכב ומאוד חשוב. זה גיל ההתבגרות. אף אחד לא רוצה לראות ילד בן 17-16 הולך מאחורי הסינר של אמא שלו. הניתוק הזה לפעמים כואב. מה קרה שעד אתמול היה ילד טוב ירושלים ופתאום הוא בועט ויש לו מה להגיד, והוא אומר גם לא. כשאתה מבין שהילד עכשיו צומח, אתה מבין לאן אתה כהורה נכנס. אתה נהיה יותר סובלני ויותר מתון, ואתה מבין שגם הנער עצמו נמצא בבלבול ומה שקורה לנער – קורה גם לאומה. זה משהו שצריך לעבור.

"אני זוכר שבמבצע 'שובו אחים', אחרי ששלושת הנערים נחטפו, התחיל החיפוש אחריהם, ואז גדעון עזרא, שהיה סגן ראש השב"כ, אמר בואו נתחיל מבצעי מעצרים ביהודה ושומרון במטרה להגיע לאיזשהו קצה חוט שיוביל אליהם. אחד המבצעים היה של חטיבת כפיר. הם היו בסריקות באזור חברון, הועברו לבית אל – לגבעת הארטיס, ומשם הוטסו במסוקים לאזור גוש ערורה, צפונית לנווה צוף. זה היה יום רביעי בלילה, כל פעם נחת זוג מסוקים על הארטיס, עשרות חיילים עלו על כל מסוק והמריאו. ראיתי את תנועת המסוקים הזו ואמרתי לסמח"ט: תקשיב, כשאתם חוזרים, תן לי התראה כמה שעות לפני כן ובית אל תדאג לפריסה, לכיבוד, ללוחמים. ביום שישי בצהריים הוא מרים אליי טלפון ומודיע שהם יחזרו בלילה. אמרתי לו, אין בעיה – זה ליל שבת, ואנחנו מחכים לכם בחזרה. הודעתי ליישוב ואנשים הביאו מכל טוב. המכולת בבית אל תרמה למעלה מ-11 אלף שקלים. כשהגיעה השעה שמונה וחצי בערב, כוח ראשון של מסוקים נחת ועשיתי להם קידוש. אמרתי להם – שתדעו לכם שאין עוד עם כזה, שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. עם שלם מחפש, הופך כל אבן, למצוא שלושה ילדים שלא חזרו חזרה הביתה. יש עוד דבר כזה באומות העולם? באומות העולם יש צבאות של של שכירי חרב, אנשים שבאים לעבודה, ואצלנו מיטב הילדים נותנים את השנים הכי יקרות שלהם להגנה על עם ישראל ועל הארץ. את הביחד הזה אנחנו חייבים לדעת לשמר לכל החיים, לכל השנה כולה. לא רק במצבי קיצון ומצבי משבר. גם בימים האלה של הוויכוח על הכן רפורמה-לא רפורמה לא לשכוח שאנחנו כולנו אלפיים שנה התפללנו לחזור חזרה לארץ ישראל. האם יכול להיות מצב שבגלל שאנחנו מתווכחים אז אני לא אח שלך? אין מושג כזה בלקסיקון.

"יש לנו אחריות גדולה להצמיח את עם ישראל לייעודו הגדול, אבל צריך לעשות את זה בשותפות עם כלל האוכלוסייה במדינת ישראל. יש לנו הרבה מה ללמוד אחד מהשני. האחריות הזו היא על מי שעוסק בעולם התורה, ולא רק. גם על מי שעוסק בחסד, גם על מי שעוסק בפיתוח העולם – בהייטק, במחקר רפואי – עם ישראל צריך את הדברים הגדולים האלה. אם נדע לקחת את המשותף בינינו ונפסיק להתעסק במפריד זה יהיה לתועלת כולנו.

מה הרעיון המרכזי שמנחה אותך מאז השינוי במסלול החיים?
"ההבנה שאנחנו פה כולנו על זמן שאול, ולכל אחד מאתנו יש משימה ולכל אחד מאתנו יש כישרונות. אין מישהו בעולם שאין לו כישרון. צריך רק לגלות אותו. אחד יש לו כישרון טכני, אחד יש לו כישרון במחשבה, לאחר יש יכולת תקשורת בין-אישית טובה. אם אדם ידע לזהות את הכישרון הזה ולתת מעצמו לטובת הכלל, הוא יתברך בעצמו כפל כפליים.
זו יכולת לראות את יד ה' בכל מצבי החיים, לראות מה הכישרונות שלך ומה אתה יכול לתת לאחרים.

לרב קהילה יש גם זמן לתחביבים?
"מה זה תחביבים? אני אוהב ללמוד תורה. בייחוד לימוד אמונה, ויש לי רצון להאיר את הדבר הזה החוצה. וגם על העולם הזה אני לא מוותר – למצוא פעם בשבוע זמן לריצה, לצאת עם המשפחה. אני לא מוותר על זמן זוגי. בעשייה הציבורית יש נטייה לשכוח את המעגלים האישיים והמשפחתיים, ואלו מעגלים שצריכים לזכור אותם היטב. ואם אני מפספס אז אשתי דואגת להזכיר לי.

מה החלום הבא?
אנחנו ממש בימים אלו מנסים לבנות תוכנית להנחיה זוגית-משפחתית. אנחנו רואים שהעניין הזה של התנהלות הבית – ההתנהלות הזוגית ומול הילדים – לא פשוט. הורים לא עוברים הכשרה, לא איך חיים בזוגיות ולא איך מתקשרים עם ילדים, וזה מוביל להמון קצרים והמון נתקים וכעסים. המטרה היא ללמוד את התחום הזה. אנחנו מתבשלים עם זה, חושבים מי קהל היעד ואיזה תכנים להעביר לו. חלק מהדברים למדנו וחלק מניסיון החיים. לא מדובר בטיפול כי אין לנו הכשרה כמטפלים. כן למדנו הנחיה זוגית והכיוון שלנו הוא על איך צריכה להיראות תקשורת בין איש לאישה, איך מנהלים קונפליקטים בין בני זוג, איך צריך להיות השיח עם הילדים שלנו – ודאי במצבים שבהם הם לא מקבלים את מה שההורים אומרים. אני חושב שאין בית שזה פוסח עליו. אדם שאין לו את הכלים האלו עובר משברים לא פשוטים. זה מוביל היום להרבה מאוד בתים שמתפרקים.
יש הרבה מקומות בחיים שאם נקבל בשבילם כלים מתאימים נוכל לשנות אותם באופן משמעותי.