רק רגע עם אברהם נוחם, ענתות

אברהם נוחם בן 100. נולד בשנת 1923 בשכונת 'יגיע כפיים' בירושלים. צאצא למשפחת נחמה שעלתה מיוון במאה ה-18 ולמשפחת עזרא מחברון שהגיעה ארצה לאחר גירוש ספרד.
ילדות ונעורים בירושלים. כיום גר בענתות.
בת הזוג בלה, שעלתה מלטביה בשנות ה-90', עובדת ב"יד ושם". מנישואיו הראשונים לארינה ז"ל הוא אב לבן ובת. לבלה שני בנים מנישואיה הקודמים שאותם אימץ, ויש להם שתי בנות משותפות.
לימודים בעבר: בסמינר לחינוך ובאוניברסיטה העברית, בחוגים לכלכלה ומזרח תיכון. חוגים לצורפות, חריטה וגילוף עץ, השתלמויות בחוגי ציור ולימודי פיסול.
עיסוקים בעבר: מורה ומנהל בית ספר לעולים, ועיסוקים בפקידות, שיווק וסטטיסטיקה. יצא לפנסיה בשנת 1988.
עיסוק בהווה: צייר, פסל וכותב. מציג את יצירותיו במוזיאון "מסר התנ"ך" שהקים עם רעייתו בביתו ברחוב האומנים בענתות.

-------------

מה היה הרגע –

שזכור לך במיוחד מילדותך ובגרותך?

אבא שלי נולד בירושלים ואמא שלי נולדה בחברון. אני נולדתי בירושלים בשכונת "יגיע כפיים" – של יהודי המזרח. הגננת שלי הייתה חסיה סוקניק – אמא של הרמטכ"ל ידין. אחר כך למדתי בבית ספר אליאנס. אני זוכר שהייתי די מנותק מהנעשה בשכונה. היו לי הרבה חלומות ורק רציתי לכתוב דברים, להיכנס לפוליטיקה ולהשפיע באופן חינוכי.

הייתי פעיל בתנועת מפא"י ומישהו שם הכניס אותי ל"הגנה". הייתי שנתיים-שלוש בהגנה ויום אחד שאלו שם: 'מי יודע אנגלית?' ואני הצבעתי, אז לקחו אותי לשירות רפואי להיות חובש קרבי.

שהיה קשה במיוחד בחיים?
במלחמת השחרור הייתי חובש בגדוד מוריה בחטיבת עציוני. היו לי כל מיני מומנטים מסוכנים בצבא. אחד מהם היה כשמהגדוד שלי יצאנו מחלקה של חיילים, אני ועוד חובש באוטובוס משוריין לשער יפו. היינו אמורים לפרוץ את החומה משער קטן ליד מגדל דוד ומשם להיכנס לעיר העתיקה. באותו לילה שהפלמ"ח נכנס משער ציון. הגענו בדיוק מול שער יפו והאוטובוס נתקע מהירי עליו. זה אוטובוס אגד שעמד שם אחר כך במשך 19 שנה עד אחרי ששת הימים. אני ישבתי בסוף האוטובוס, שמעתי שהמפקד אומר שכל אחד יצא וימצא את דרכו. אנחנו בתוך האוטובוס לא ידענו איפה אנחנו נמצאים. כולם התחילו לצאת ונשארתי אני עם החובש השני שלידי. לא הכרתי אותו ממש, פגשתי אותו קודם רק פעם-פעמיים. אני קם כדי לצאת והוא אומר לי שהוא לא יכול לקום כי נפצע מהיריות. לא ידעתי מה לעשות, מה אפשר לעשות, אמרתי אין ברירה, אני מוכרח לצאת, כולם כבר עזבו. הייתי חסר אונים. הוא נשאר שם ואני יצאתי מהאוטובוס. ראיתי את החומה בצד אחד, הבנתי שאני צריך לברוח לצד השני. זה בשבילי הרגע הכי קשה.

של התמודדות?
בסוף המלחמה הייתי במשמרת במרפאה של הגדוד במחנה אלנבי. בשעה ארבע לפנות בוקר הגיע אלינו רכב משוריין ואמר שיש חיילים פצועים ליד חורשת ארמון הנציב שצריך להציל אותם. מיד לקחתי את התרמיל ויצאנו אליהם. הרכב הגיע עד סוף הבתים לפני ארמון הנציב והנהג אמר שיורים מקדימה והוא לא יכול להמשיך לנסוע. ירדתי מהרכב ורצתי לכיוון תוך כדי שיורים עליי, רצתי ושכבתי, רצתי ושכבתי. מחוץ לחורשה כבר ראיתי עשרה חיילים שוכבים באדמה, התחלתי לעבור מאחד לשני למשש אותם, לראות מה לעשות. תוך כדי שאני בודק אותם אני רואה שנהג הרכב קיבל אומץ והגיע עד אליי. סחבתי את הפצועים אחד-אחד מהמקום ששכבו אל האוטו והנהג הכניס כל פצוע שישכב בפנים. בסחיבת החייל האחרון קיבלתי ירייה. היד שלי הפכה כמעט משותקת אז התגלגלתי על הרצפה והגעתי עד למשוריין. החובש אריה חבש אותי ולקחו אותי לבית חולים. שם שכבתי שבועיים וחזרתי לגדוד.

של בחירת כיוון בחיים?
אחרי התיכון התגלגלתי קצת בכל מיני עבודות – במפקדה בריטית, בעירייה, במפעל המגפר בירושלים, במשרד הסטטיסטיקה. לא יכולתי להישאר במקום אחד.
כשפרצה המלחמה, מיד התגייסתי, ואחרי הצבא הלכתי לסמינר למורים בתל אביב ובהמשך לאוניברסיטה. למדתי שם בחוג למזרח תיכון וגם בחוג לכלכלה. זה היה נגד רצוני הטבעי. אני הולך יותר בכיוון הרוחני, אבל בכל זאת רציתי להבין בזה.
כבוגר הסמינר שלחו אותי ללמד במעברת תלפיות בירושלים. זאת הייתה מעברה גדולה עם בית ספר דתי גדול. אני בעצם בא מזרם העובדים, בכל זאת אמרו לי 'לך תארגן את בית הספר שם'. התחלתי כמורה של כיתה אחת ודי מהר הגעתי לנהל 500 תלמידים וצוות מורים גדול.

של אירוע שנגע בך עמוקות?
למשרד החינוך היה קשה לתפוס איך בחור שהתחיל רק לפני שנתיים ללמד פתאום מנהל כזה צוות, אז הם שלחו מישהו מבוגר שיפקח עליי. כשהגיע גיליתי שהוא היה המורה להתעמלות בבית ספר אליאנס שבו למדתי. אני לא יודע אם הוא הכיר אותי או לא, אבל אני הכרתי אותו באופן ברור. למה? כי השם שלי הוא אברהם, אבל בתיכון הקרובים והחברים התחילו לקרוא לי אלברט. זה צלצל להם יותר טוב וגם אני השתמשתי בשם הזה. בשיעור ההתעמלות הראשון איתו הוא שאל אותי מה שמי, ואני עניתי: אלברט. הוא חיפש ברשימה שלו וכשלא מצא את השם, נזף בי ואמר לי: 'מה פתאום אלברט?! אברהם!'.
באותו רגע גמרתי עם האלברט.

של החלטה חשובה?
הייתה תקופה שהקמתי אגודה לאירוח של תיירים וידידים שנפגשה פעם בשבועיים-שלושה למסיבות ואירועים בסלון הדירה שלי ובטיולים בארץ. היו לנו באגודה נגן פסנתר, זמרת, השחקן ז'ק כהן. את האגודה הקמתי בין השאר בשביל להתחתן וגם כדי להראות את כוחי בארגון. ובאמת את אשתי הראשונה ארינה הכרתי באחד המפגשים – כשבאה בהזמנת חברתה. היא הייתה מורה באנגליה מטעם הסוכנות היהודית ונפגשנו כשהגיעה לארץ לביקור - ההורים שלה היו מבתי אונגרין בירושלים. הכרנו קצת והיא רמזה לי שהיא רוצה להינשא. הייתי צריך לקבל החלטה, אז אמרתי לה: בסדר, אני בא לאנגליה, מתחתנים אבל אז חוזרים לארץ. וזה מה שעשינו. הייתי בן 42.

של הבחירה ליצור אומנות בהשראת התנ"ך?
כשהייתי בבית ספר היה מורה לציור שהראיתי לו ציור שציירתי והוא אמר לי שזה יפה. מזה הבנתי שאני יודע לצייר. הגישה שלי בחיים היא חינוכית ואני רוצה לתרום לחברה. חשבתי מה אני יכול לעשות בשביל לתרום? אז אמרתי – יש לי כישורים באומנות ויש לי השכלה וראייה של דברים בצורה אקדמית, אם אני מחבר את שני הדברים יחד אני יכול ליצור משהו ולהסביר דברים.
התחלתי להיכנס לתחום האומנות בערך לפני 50 שנה. הציורים בעיקר בנושא התנ"ך, היהדות והציונות, ההיסטוריה. בפסלים אפשר לראות גם זוגיות.
אחד הדברים שהיה לי חשוב להסביר זה את התנ"ך מזווית ראייה ויזואלית. אני לא אדם דתי ואני לא יכול לקבל שא-לוהים מעביר למישהו ספר, אבל אני כן יכול לקבל שא-לוהים מעביר למישהו השראה. לפי דעתי בלי משה רבנו כל מה שהיה לפני זה, לא היה בכלל. משה רבנו זו הדמות שאני הכי מחובר אליה. הוא הדמות הכי גדולה בעולם. אם לא הוא אין יהדות, אין נצרות, אין איסלאם. זו דמות שהשפיעה על העולם בצורה בלתי רגילה.
גם אברהם אבינו דמות גדולה מאוד. שמי המלא הוא אברהם משה אבל לא חשבתי אף פעם על הקשר שלי עם הדברים. רק בשנים האחרונות כשאני כל כך שקוע בזה, אני שואל את עצמי על זה. תהיתי הרבה למה קראו לי אברהם משה. חיפשתי הרבה מי היה בשם הזה במשפחה ולא מצאתי.
כשאני בוחר ליצור אני קודם בוחר את הדמות, אחר כך אני צריך לקרוא עליה ולדעת את כל הרקע מסביב מכל בחינה שהיא, וכשכבר יש לי תמונה בראש אז אני מתחיל בעבודה של סקיצה.

מוזיאון מסר התנ"ך בענתות

בו החלטתם לעבור לבנימין?
כשהשתחררתי מהצבא קיבלתי מסבא שלי אישור לגור בחלקה שקנה ב"יגיע כפיים", בחצי קומה מעל לבית הוריי. כשנולדו הילדים הרחבנו את הדירה.
כשהתחלתי לצייר גרנו בשכונת בית וגן בירושלים, וראיתי שאין לי מספיק מקום לכל היצירות. חיפשנו מקום לגור. עשינו סיורים בפרוזדור ירושלים וכמעט קנינו בית באחד מהמושבים וזה לא הסתדר. כעבור זמן ראיתי מודעה בעיתון שיש קבוצה של צעירים, גרעין, שמבקשים לבוא לבקר אותם והגעתי להכיר את גרעין ענתות. אנחנו נכנסנו לגור כאן בנובמבר 1989 כשהבית אפילו לא היה גמור. אני עבדתי בעצמי להשלים חלק מהבית.
נעים לי בענתות. לפעמים ילדי הגן באים לבקר וזה נחמד. גם חגגו איתי השנה ביום ההולדת.

של שמחה גדולה?
הפגישה שלי עם בלה. זה היה במסיבה בערב המילניום בשנת 2000, אני הייתי בן 77. היא הייתה בת 40. כשרציתי כבר ללכת הביתה היא שמה לב ופנתה אליי והתחלנו לשוחח. אני אדם שלא נתפס לרגע, אני צריך כל דבר לנתח למה ומה ומתי ואיך, וצריך זמן להכיר. אבל בשיחה השנייה שלנו כבר החלטנו והפכנו לזוג. בהמשך עברנו לגור יחד. נולדו לנו שתי הבנות. בלה היא משהו מיוחד מאין כמוהו. בשבילי היא נביאה. בפברואר האחרון התחתנו, לא נעים להגיד אבל זה היה רק בשביל בירוקרטיה.

של חלום לעתיד?
העם היהודי הוא עם חכם. ועם חכם, מה שלא יהיה, הוא עם מפולג. יש לנו מחלוקות בין חכמים לחכמים, על קוצו של יו"ד או על אגו. כל התקווה שלי שנפעיל את השכל הישר והתפיסה הנכונה, כדי שהמחלוקת לא תפגע בנו.
אני מחפש את העתיד. אני חושב כל הזמן מה יהיה בעוד 40-30 שנה, ואני רוצה להיות שם.

----

לתיאום ביקור במוזיאון מסר התנ"ך בענתות 02-5860633