לראות את הכאב הנסתר

סביב י"ז בכסלו, יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, אנחנו עסוקים בפגיעות שחווים אלה שנפגעו בגופם למען ביטחוננו. לצד אלה ישנה קבוצה נוספת, שאינה נראית לעין אך משוועת להכרה – אנשים הנושאים פציעות נפשיות, שקופות, כמו הפרעות דחק פוסט-טראומטיות. 

אירועי "חרבות ברזל", שהכניסו את המדינה כולה למערכה קשה, המחישו עד כמה פגיעות נפשיות אינן פוסחות על אף אחד – לוחמים, אזרחים מבוגרים, ילדים ומשפחותיהם. בעוד שפציעות פיזיות לרוב ניכרות לעין – החל מצלקות ועד לנכות – פציעות נפשיות מתרחשות עמוק בנפש ואינן מלוות בהכרח בשינוי חיצוני. אדם עשוי להיראות "רגיל" לחלוטין, אך בתוכו הוא מתמודד עם כאבים עצומים: סיוטים ליליים, תחושת סכנה מתמדת, חרדות משתקות או ניתוק רגשי.  

המערכה לא מסתיימת

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי, כמו השתתפות בקרב, נפילת טילים או עדות למעשי אלימות קשה. באירועים כמו "חרבות ברזל", לוחמים ואף אזרחים רבים נחשפו לרמות גבוהות של טראומה. עבור רבים מהם, הסכנה לא חלפה עם תום המערכה. הפציעות, שהן נפשיות אך מוחשיות, ממשיכות לחיות בתוכם וללוות אותם לאורך זמן. מערכת "חרבות ברזל" לא הסתיימה בשדה הקרב בלבד; היא נכחה גם במקלטים, בבתי משפחות ובכל רחבי המדינה. ילדים שחוו אזעקות חוזרות, משפחות ששהו שבועות ארוכים בממ"דים ואזרחים שראו את בתיהם נחרבים – כל אלה חוו טראומה שיכולה להתפתח לפוסט-טראומה.  
המחקרים מראים שגם חשיפה לאירועים מסכני חיים לזמן קצר יכולה להותיר חותם עמוק. לוחמים, כמובן, נושאים על גבם את החלק הארי של הפגיעות השקופות. גם מי ששב הביתה בריא בגופו עלול לגלות שחייו אינם חוזרים למסלולם: זיכרונות פלשבק שמופיעים ברגעים בלתי צפויים, תחושת אשמה על חברים שאיבדו את חייהם, ודריכות מתמדת שמכלה את משאביהם הנפשיים. 

אחת הסיבות שהופכות פציעות נפשיות לקשות כל כך, היא תחושת הבדידות שהן יוצרות. האדם עצמו עלול לא להכיר בעוצמת הפגיעה או לחשוש להודות בה מחשש לסטיגמות חברתיות. לעיתים קרובות, הסביבה מתקשה להבין את עוצמת הכאב שאינו נראה: "אתה נראה בסדר, אז למה אתה מתקשה לחזור לשגרה?". שאלה כזו יכולה להיות לא רק לא-מועילה אלא אף מכבידה. חוסר ההכרה מחדד את הבדידות, את תחושת הכישלון העצמי, ואת הקושי לבקש עזרה. 

הצעד הראשון לריפוי 

בעת הזו נדרשת מאתנו כחברה משימה כפולה: להכיר בפגיעות הפיזיות ולהוקיר את גבורתם של הנפגעים, אך גם להתמקד בפגיעות השקופות ולהעלות את המודעות לקיומן. ההכרה באנשים האלו ובסיפור אותו חוו היא אבן דרך קריטית בריפוי. כדי לתת תוקף צריך לומר להם בכל דרך – הסיפור שלכם הוא אמיתי. יש לו עבר, הוא נושא בתוכו חוויה נוראית אך יש לו גם עתיד ותקווה. 

כשאדם מבין שמותר לו לסבול, שמותר לו לבקש עזרה ושפגיעתו לגיטימית בדיוק כמו פגיעה פיזית, נפתח פתח לתהליך של החלמה. אחת המשמעויות של 'טראומה' היא קטיעה של הרצף. במובן הזה, אדם שחווה אירוע מסכן חיים, חווה בעוצמה גבוהה קטיעה של רצף החיים.  
בשיר של עפרה חזה "מישהו הולך תמיד איתי", מתואר תהליך של התמודדות עם בדידות נוראית למרות המציאות בחוץ – "שאלתי, לחשתי בשביל מה?". המענה לקושי הזה מגיע רק מתוך ההבנה שהאדם אינו לבד בעולם. 

הטיפול בפציעות שקופות מחייב גישה רב-מערכתית. גם אצלנו במרכז חוסן-גוונים ניתנים טיפולים רבים לאנשים שחווים מנעד של פציעות שקופות, בין אם הם לוחמים, אנשי מילואים, ניצולי מסיבת הנובה או תושבים שחוו והיו באירועים דומים. בשונה משנים עברו, המדינה פעלה רבות בכדי להבטיח שכל מי שחווה טראומה יקבל מענה מקצועי מהיר, מותאם ונגיש – אך כמובן, הצורך עדיין גדול מהיכולת לתת מענה. 

במקביל, גם אנחנו כחברה, יכולים להיות מעגל תמיכה חשוב. נדרשת אמפתיה, הקשבה ואי-שיפוטיות כלפי מי שמתמודד עם פוסט-טראומה. יש לתת לגיטימציה לדבר על הקושי וליצור עבור המתמודדים מרחבים שבהם הם יכולים לשתף ולהרגיש מובנים. 
"אני יודעת, אני שומעת – מישהו הולך תמיד איתי". 

לתמוך בתומכות 

מעבר למענה הפרטני ישנו אצלנו במרכז חוסן גם מענה קבוצתי רחב. בשנה האחרונה התקיימו קבוצות הן לאנשים פוסט-טראומתיים והן לבנות זוג הנשואות לאיש הסובל מפוסט טראומה. בקבוצת התמיכה של הנשים היה מדהים לגלות את הטוב, החוכמה האהבה והרגישות שמתקיימים בבתים ובזוגיות שבתוך חיים עם פוסט-טראומה. נשים אלו נושאות את ההתמודדות בגבורה לבדן, ובקבוצה פתאום נהיה מרחב לשאת יחד את הקושי ולהבין שהקושי הוא לא רק של כל אחת בנפרד אלא משותף לכל מי שסובל מההפרעה.  
הקבוצה נתנה המון כלים, ידע ומרחב שמאפשר שיתוף ותמיכה, כך שכל אחת מחברות הקבוצה עברה תהליך משמעותי מול עצמה, מול הזוגיות שלה ומול עולמה שלה.  
בקבוצה נוצרה מעין משפחה קטנה של נשים שמבינות אחת את השנייה ויודעות לתת כוח. אנו מזמינים את כל הנשים שמלאות אהבה לאיש שלהן אך מרגישות מבולבלות כי הוא חזר אחרת והן לא יודעות איך להתמודד לבד, לפנות אלינו למרכז חוסן ולהצטרף לקבוצה שתיתן כוח לעבור את האתגר הזה יחד.  

פציעות שקופות הן חלק בלתי נפרד ממחיר המלחמה, ולעיתים הפציעות הקשות ביותר הן אלה שאינן נראות. עלינו לזכור את כל מי שנפגע, בין אם פיזית ובין אם נפשית, ולפעול כחברה תומכת ומכילה שמעניקה מקום לכל סוגי הפציעות. 

בחודש זה, בו חל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הבה נקדיש רגע להרהר גם בפצעים שאינם גלויים לעין. בואו נבחר לראות, להקשיב ולתמוך – כי ההכרה היא צעד ראשון בריפוי, והאמפתיה היא מתנה שיכולה לשנות חיים.